top of page

מרחב ביטוי

ברוכות הבאות וברוכים הבאים לבלוג החדש שלי!

זהו פרוייקט בהתהוות, ויש עוד המון דברים שאני לא יודעת לגביו. בינתיים זה מרחב לביטוי, ועם הזמן נגלה ביחד מה עוד מבקש לקרות בו. 

לקבלת עדכונים על פוסטים חדשים בבלוג אפשר להירשם כאן

מייל

להקשיב לילדים

לא מזמן כתבתי פוסט על הקשבה, ואני מרגישה שהנושא של הקשבה לילדים ראוי לפוסט נפרד.


אם הייתי צריכה לכתוב את זה במילה אחת, היא היתה גוף.

ואם במשפט, אז להקשיב לגוף שלהם, ושלנו, הרבה יותר מאשר למילים שהם אומרים.


ילדים שיודעים לדבר הם יצורים מבלבלים מאד.

אנחנו חיים בתרבות עתירת מילים, ונהיה מאד מקובל לדבר עם ילדים המון, מגיל מאד צעיר. להסביר להם, לשאול אותם, לשקף את הרגשות שלהם, להתמקח איתם, לצפות שהם יבינו את הלוגיקה של הדברים. וככל שאנחנו מדברים איתם יותר והם נחשפים ליותר מלל, כך גם הם מִתְרַגלִים בעצמם להשתמש בהמון מילים, שהרבה פעמים יכולות להקשות עלינו לשמוע את המסר העמוק יותר שיש בסיטואציה.


כשמסתכלים למשל על תינוקות רכים, מאד ברור שההקשבה אליהם צריכה להתפתח דרך נתיבים לא מילוליים. כשמכירים תינוקת היטב, אפשר ללמוד לזהות את הצרכים שלה לפי תנועות הגוף, הבעות הפנים, המתח בשרירים, מתי היא יוצרת קשר עין ומתי היא נמנעת, וכמובן סוגים שונים של בכי וצלילים. זה תהליך הדרגתי שמבוסס על היכרות ועל תרגול, וכמובן שהיכולת להקשיב תלויה גם בפניות הפנימית שיש לנו.

כשילדים לומדים לדבר, הרבה פעמים קורה שמשהו מהקשב המורכב הזה שפיתחנו, ושמבוסס על הרבה סימנים שונים, מתרחק מאיתנו. לא מעט ילדים בני 3 יכולים לתת הסבר מאד מנומק ומתוק להפליא על מה "בא להם" או "לא בא להם" ברגע מסוים. הרבה מהם ידעו גם לנסח את זה בדיוק בשפה או בסוג הטיעונים שבהם אנחנו כהורים משתמשים, כי אנחנו המודל והמקור שלהם. ואני שמה לב שיש בשיחות האלה עם ילדים משהו מאד מתעתע (וכשאני אומרת ילדים אני מתכוונת גם לגילאים הרבה יותר גדולים, עמוק אל תוך שנות ההתבגרות).


כשילד מדבר איתי באותן מילים שבהן אני פונה אליו, קל לי להרגיש שאנחנו שווים בתוך השיחה. הוא יגיד מה הוא מרגיש וצריך ורוצה או לא רוצה, ואני אקשיב למילים שלו ואגיב אליהן. והאמת, בעיני, היא שאנחנו ממש לא שווים. לא במובן של ערך כמובן, אלא במובן שבו מבוגר וילד הם יצורים מאד שונים.

למרות שהילדים של היום משתמשים בהמון מילים, היכולת שלהם לבטא את עצמם במילים היא עדיין יכולת מתפתחת, ואני מאמינה שעד גיל הרבה יותר מאוחר ממה שנראה לעין, המילים הן עדיין לא השפה המרכזית של ילדים. ילדים חיים עמוק בתוך הגופניות שלהם, והצרכים הגופניים והרגשיים נמצאים במרכז ההוויה שלהם. מילים, שעוברות גם דרך נתיב ההכרה והחשיבה, יכולות לפעמים מאד לטשטש את זה.


אחד הדברים שאני מתרגלת כאמא הוא לזהות מצבים שהם "לא מצב לשיחה". כשאני מזהה, מתוך הניסיון והאינטואיציה שלי, שאחד הילדים נמצא במצב שבו יש צורך חזק - רעב, עייפות, צורך במגע ובחום, הצפה חושית ועוררות יתר, בטן מלאה מידי, סערה רגשית ועוד - אני מסמנת לעצמי (בדרך כלל באופן פנימי ולא מול הילד/ה עצמו, כי זה יכול רק להוסיף להם בלבול ועומס ועצבים), שאנחנו לא נמצאים עכשיו במצב של שיחה. אפשר להמשיך להחליף בינינו מילים במצב הזה וזה בדרך כלל גם מה שקורה (כי כולנו דברנים לא קטנים...), אבל התוכן של המילים הנאמרות הוא לא המהות בתוך סיטואציה כזאת, ועוזר לי לא להתייחס אליו ככזה. המילים בתוך מצב כזה הן פשוט דרך לפרוק את חוסר השקט שקיים בגופנפש.

(גם אני כמובן, מתוך צרכים ואתגרים שלי, לפעמים לא נמצאת במצב לשיחה. כשאני מצליחה לזהות את זה בזמן ולתקשר את זה באופן ברור, זה יכול לחסוך מריבות וחיכוכים. ועל הדרך ללמד גם את הילדים את ההבחנה הזאת, שלא תמיד מתאים לדבר, ושהרבה מהתקשורת לא עוברת במילים).


במצב כזה, שהוא לא מצב לשיחה, אני מנסה לזהות את הצרכים, ולגשת אליהם בעזרת כמה שפחות מילים. וברור לגמרי, שהרבה פעמים אני גם טועה ופועלת בדרכים שלא עוזרות לאף אחד. נראה לי חשוב להזכיר את זה :-).


עבור ילדה צעירה ומאד רעבה (וצעירה בהקשר הזה יכול להיות גם גיל 8 או 9), זה יכול להיות להניח לידה בשקט משהו לאכול. בלי לשאול, בלי להיכנס לשיחה במילים על אם היא רעבה או לא ומה היא רוצה לאכול. הרבה פעמים זה יתחיל בעצבים עליי שהיא בכלל לא רוצה, וימשיך באכילה נלהבת שאחריה תבוא רגיעה. כמה שפחות מילים מצידי או ניסיון להביא מודעות לסיטואציה, ככה יותר טוב בדרך כלל, ואפשר להמשיך הלאה בקלות בלי לסבך את זה יתר על המידה. זה עוזר לה ללמוד, בהדרגה ומתוך התנסות, לזהות את הצרכים שלה ולהקשיב להם.


עבור ילד עצוב או נעלב או סוער, זו יכולה להיות הזמנה לחיבוק ולמגע. ולשהות בחיבוק הזה פרק זמן משמעותי, בשקט, עד שמרגישים את הנשימה של שנינו נרגעת ואת הגוף קצת מרפה, לפני שמדברים על מה שקרה. ולפעמים כבר אין אפילו צורך לדבר בשלב הזה. הגוף שלו קיבל את כל מה שהיה צריך. את החום, את ההרגעה, את הידיעה שהוא לא לבד. וגם הגוף שלי נרגע בינתיים, ואם כן נדבר, גם אני כבר אוכל להיות יותר פתוחה וקשובה ופחות דרוכה. אחרי חיבוק טוב הכל יכול להיראות ממש אחרת.


עבור ילד שרוצה עוד ועוד פעילות וגירויים ומפגשים ו"אקשן", לפעמים מה שנדרש ממני היא היכולת להגיד לא, שקט וברור, ולעמוד מאחוריו איתנה. בלי הסברים אם אין אפשרות לשמוע אותם באותו רגע, בלי להיענות לדרישה לנמק. עם ידיעה שהחלק מהתפקיד שלי כהורה הוא לעזור להם לזהות את הגבול של מתי זה מספיק, ולהסתמך על האינטואיציות שלי, כי האינטואיציות שלהם עצמם עדיין הרבה פחות מפותחות. ויש להם את השנים האלה להתפתח, כשיש לצידם נוכחות אוהבת והכוונה ברורה.


ולפעמים גם הדבר שאני מרגישה שהוא הנכון, וזה קורה יותר ככל שהם גדלים, הוא פשוט להיות בשקט ולא לעשות כלום. לתת להם להתנסות גם אם אני חושבת שההתנסות תהיה כואבת, כל עוד הבטיחות הבסיסית שלהם נשמרת, כי זה חלק חיוני מהמסע וההתפתחות שלהם. והתפקיד שלי היא לא להציל אותם, לא לתקן דרכם את חוויות העבר הכואבות שלי, ולא למנוע מהם כאב.

פעם אחר פעם אני מופתעת מהפער בין התחזיות הפנימיות שלי (שהרבה פעמים נובעות מפחד וחרדה), לבין הדרך המופלאה והייחודית שהילדים יוצרים לעצמם בעולם. זו תזכורת בשבילי לנסות לשים לב, מתי המילים שלי מצמצמות להם את מרחב המחיה.


הרבה מההורים של היום גדלו עם חוויה שלא הקשיבו להם כילדים. ויש בתקופה שלנו תנועה פנימית וסביבתית חזקה שמבקשת לתקן את הכאב העמוק הזה, ולפעול אחרת כהורים. להיות קשובים לילדים, לכבד אותם ואת הבקשות והצרכים שלהם, לא לפעול נגד רצונם. העניין המבלבל הוא, שהרבה פעמים הרצון שילדים מבטאים בגוף והרצון שהם מבטאים במילים יכולים להיות סותרים. ואני חושבת שמי שצרובה בו החוויה הילדית של להרגיש שקוף או בלתי נשמע (והיא צרובה בכל כך הרבה מאיתנו), מאד מפחד לפגוע באותו אופן גם בילדים שלו/ה ולפעול בדרכים שנראות לנו נוקשות או מתעלמות או פוגעות.


אני מאמינה שהילדים שלנו ממש צריכים שנקשיב לגוף שלהם, ושלנו, כדי שהם יוכלו לגדול עם תחושה ברורה וטובה ובטוחה של העולם, ושל מקומם בתוכו. והם צריכים לקבל מאיתנו דוגמא אוהבת של הקשבה לצרכים, של עצמנו ושלהם, גם כשהם עדיין לא יודעים לבטא באופן ברור את הצרכים שלהם במילים.




264 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

Comments


bottom of page