אחד הדברים שאני הכי זקוקה להם, כמעט כמו אוכל ושינה, הוא זמן עם עצמי. זמן בבית, בשקט, ל-ב-ד, ללא אינטראקציה. בפרטיות, בנינוחות, בלי שמישהו יכול לראות או לשמוע אותי, או לדבר איתי, או לבקש את תשומת הלב שלי בכל דרך שהיא. מטבעם של החיים, ובמיוחד החיים עם ילדים, הצורך הזה בדרך כלל לא יכול להתמלא במידה שמספקת אותו. מכיוון שזה צורך ממש בסיסי אצלי, כשאין לו אפשרות להתמלא זה משפיע עלי (ועל האנשים שסביבי) בכל מיני דרכים, חלקן לא נעימות בכלל.
לקח לי זמן לקרוא לצורך הזה בשם, להבין למה אני זקוקה כדי למלא אותו ולקחת אותו בחשבון. לפני שהייתי אמא, זמן לבד בכלל לא היה עניין, ואני לא בטוחה שהייתי ערה לעד כמה אני זקוקה לו. בזמנים שבהם לא היו לי תכניות אחרות, פשוט הייתי לבד.
מרגע שנולדה בתי הבכורה, פתאום היא היתה שם איתי, כל הזמן. אחד הדברים הראשונים שגיליתי בחודשים הראשונים לאמהות, היה שלמרות שהיא ישנה המון בתור תינוקת, זמני השינה שלה לא נתנו מענה לצורך הזה שלי. הזמן שלי לא באמת היה בידיי, בכל רגע נתון היא יכלה להתעורר ואז אני הייתי צריכה לקטוע את מה שאני עושה כדי להתפנות אליה, וזה השאיר אותי בדריכות מתמדת.
באותה תקופה מאד שפטתי את עצמי על זה שזה ככה. הייתי קוראת ושומעת על אמהות אחרות שעושות אין ספור דברים בזמן שהילדים ישנים, ואני לא הצלחתי לעשות כלום. הרבה מהזמן חוויתי מין שיתוק שלא איפשר לי לעשות אפילו פעולות פשוטות בבית, שלא לדבר על משהו יצירתי או מעמיק. עצם תחושת האחריות עליה תפסה כל כך הרבה מקום בתוכי, שלא נשאר בי מספיק מרחב בשביל דברים אחרים.
היום, לצורך הזה שלי יש הגדרה ברורה. אני יודעת בדיוק למה אני זקוקה - אני צריכה שהילדים יהיו באחריות מישהו אחר, אני צריכה להיות בבית (כי יציאה החוצה כרוכה באינטראקציה עם העולם שמחוץ לי), וזה צריך להיות פרק זמן משמעותי. הידיעה הזאת היא כמובן שלב הכרחי בדרך, אבל לא מספיק לדעת. כי לפעמים אנחנו יודעות בדיוק למה אנחנו זקוקות, ומה אנחנו רוצות, ובכל זאת אי אפשר לקבל את זה. ומה קורה לנו אז?
מה שקורה כשאי אפשר לקבל את מה שצריכים ורוצים, הוא הזדמנות לפגוש את החוויה של חוסר אונים.
ובהסתכלות הרגילה, הזדמנויות מהסוג הזה ממש לא נתפסות כמשהו רצוי.
חוסר אונים הוא חוויה פנימית שמאד מאד מאד קשה להיות איתה כמו שהיא. בדרך כלל כשהוא עולה, יש מעבר אוטומטי ומהיר מאד לרגש אחר -
כעס על אדם אחר
כעס על אלהים (או העולם או היקום או הגורל או הטבע, כל אחת ועולמה)
כעס על עצמי, ואשמה
חרטה על משהו שעשיתי או לא עשיתי בעבר, ומחשבה שאם הייתי פועלת או חושבת אחרת, אולי הייתי יכולה להימנע מלהרגיש את מה שאני מרגישה עכשיו
תחושת כשלון או חוסר ערך, או הרגשה של לקבל עונש. אמונה שאם הייתי מספיק טובה וראויה, לא הייתי צריכה לחוות כזה חוסר אונים
מחשבות מעגליות על דברים שאפשר לעשות כדי לשנות את המצב, או כדי לשנות את הרצון והצורך שלי
וייאוש
הרבה פעמים הרגשות האלה שברשימה עולים בכזאת עוצמה, והם כל כך משכנעים, שכל תשומת הלב שלנו והמודעות שלנו מתרכזת בהם. וקשה לזכור ששכבה אחת מתחת להם קורה משהו אחר, שאפשר לספר אותו במשפט אחד: יש משהו שאני מאד מאד רוצה, או צריכה, וכרגע אני לא מקבלת אותו.
רוב הסיכויים שבילדות שלנו, לא קיבלנו דוגמאות טובות להתמודדות עם המצב הזה. וסיכויים עוד יותר גבוהים שההורים שלנו, בילדותם, קיבלו דוגמאות אפילו פחות טובות. זה נע בין להאשים את הילדה על זה שהיא בכלל רוצה או צריכה (ולקרוא לה מפונקת או בכיינית), ללמד אותה שהעולם הוא מקום קשה שאי אפשר לקבל בו את מה שרוצים, להגיב מתוך תחושת האשמה של ההורה והצורך שלו לרַצות, ועוד כל מיני אפשרויות. ולכן, כנראה שברוב המקרים לא נוכל להיעזר בחוויות העבר שלנו כדי לקבל השראה.
גם היום, כשאנחנו כבר לא ילדות, הרבה פעמים מאד קשה לשתף מישהי/ו בקושי שלנו בלי לקבל בחזרה עצות, פתרונות, המלצות, ניתוחים, האשמות מכל מיני סוגים (כלפינו או כלפי מישהו אחר), או חוסר נוחות כללית מול המצוקה שלנו. וכל התגובות האלה מסיחות את הדעת מהמשפט הפשוט שנמצא שם בהתחלה: יש משהו שאני מאד מאד רוצה, או צריכה, וכרגע אני לא מקבלת אותו.
אני מאמינה שעצם המפגש עם המשפט הזה ומה שהוא נושא בתוכו, יכול באופן פרדוקסלי להיות מאד משחרר. יש לו שני חלקים - יש בו את הרצון או הצורך, ויש את מה שלפחות בינתיים, לא קורה.
מתוך הסתכלות מאד כנה וישירה על האין ועל מה שכרגע חסר, מתוך הסכמה לחוות את חוסר האונים והכאב והקושי והתסכול וכל מה שעוד עולה שם, נפתחת לאט לאט, מעצמה, אפשרות להתחיל לראות היש. אפשרות לחוות את כל מה שקיים עבורנו ולטובתנו במצב הנוכחי, בדיוק בדיוק כמו שהוא כרגע.
אבל אין קיצורי דרך. הניסיון לחפש את הטוב לפני שמסכימים להרגיש את הכואב, בדרך כלל מוביל לתחושה של פער פנימי ושל חוסר כנות עם עצמנו או עם אחרים. וכשמסכימים להיות עם הכאב, הטוב מגיע מעצמו באופן טבעי, ואין צורך לחפש אותו או להתאמץ לראות אותו.