כל מפגש שלי עם מישהו (או משהו) שהוא לא אני, נוגע לעניין הגבולות.
הרבה מהשיח על גבולות מופיע בהקשר של חינוך ויחסים עם ילדים, אבל במבט רחב יותר אפשר לראות שהגבולות שלנו הולכים איתנו לכל מקום, והם נמצאים בכל מערכות היחסים שלנו. בזוגיות, במקום העבודה, עם המשפחה המורחבת, עם חברים, ביחסים עם אנשי מקצוע וטיפול מכל מיני סוגים... יש תקופות שבהן הגבול הוא "שקט" ואין לנו צורך לעסוק בו יותר מידי, ויש תקופות שבהן זה יותר עולה לתודעה ולהתבוננות, ויכול לעורר בנו הרבה רגשות וקושי.
בעבר הייתי חושבת על גבול כעל חומה או קיר, או קו שמצויר לאורך אמצע השולחן כמו בבית הספר. משהו נוקשה וקבוע, שנמצא במקום מסוים וקובע עובדות בשטח – כאן אני ושם האחר. בשנות ההורות הראשונות הדימוי הזה מאד בילבל אותי, והרגשתי שהוא בכלל לא משרת את מה שאני מבקשת ליצור ביחסים שלי עם הילדים. לא הרגשתי נוח במקום שבו אין גבולות בכלל, וגם לא הרגשתי נוח עם גבול שתמיד נראה אותו דבר, באופן בלתי תלוי בסיטואציה ובכל מי שנמצא בה.
לשמחתי נחשפתי לאורך השנים לנקודות מבט נוספות על נושא הגבולות שמאד עזרו לי בתהליך האישי שלי. היום אני הרבה יותר מתחברת לדימוי של גבול כמעטפת. כמו שיש את העור שלנו, שתוחם בצורה מאד ברורה את הגוף הפיסי, אני מאמינה שיש סביבנו עוד שכבות של מעטפות רגשיות ואנרגטיות, שתוחמות את הגבולות שלנו בהיבטים האלה.
כמו הגוף הפיסי שלנו, המעטפות שלנו הן ייחודיות לנו, ואין שני אנשים שהגבולות שלהם הם זהים. בשונה מהעור שלנו, ההיקף והגודל של המעטפות האלה הוא גמיש ומשתנה. כשאני מרגישה טוב ויש לי כוחות ובטחון, אני יכולה להרגיש נוח עם דברים שלא יהיו אפשריים עבורי כשאני במצב חלש ופגיע. במערכות יחסים מסוימות נושא הגבולות מרגיש מאד בטוח וזה מאפשר לי להתרחב ולהתגמש, באחרות יש לי צורך להדק את המעטפות שלי סביבי כדי להרגיש בטוחה.
העיסוק בנושא הזה יכול להיות מטלטל ולא פשוט. מצד אחד, הגבולות תמיד נמצאים שם, ומשפיעים מאד על ההרגשה שלנו, על הקרבה והמרחק, על תחושת הבטחון והבטיחות. מצד שני, זה נושא שבקושי מדובר בין אנשים מבוגרים כשזה לא בתוך מערכת יחסים טיפולית.
השיח על גבולות נוגע במקומות מאד אינטימיים ופגיעים, שהרבה פעמים קשורים לחוויות ילדות מעצבות וכואבות, ולדבר על גבולות זה בעצם לדבר על הקשר, על מה קורה בינינו עכשיו, על כמה אני מרגישה שיש לי מקום לבטא את הצרכים הכי עמוקים שלי בלי לאבד את האהבה והקרבה.
הרבה יותר קל, למשל, לדבר עם חברה על הקושי שלי לשים גבולות לילדים, מאשר לדבר איתה על מה שאני מרגישה בחברות שלנו בהקשר של גבולות. יש שם מין פרדוקס כזה - אנחנו זקוקות להרבה בטחון וקרבה כדי לדבר על הגבולות במערכת היחסים, אבל עצם השיח על גבולות, כשהוא מתקיים באווירה מכבדת ומכילה, יכול מאד להעצים את התחושות של בטחון וקרבה בקשר.
בגלל שזה נושא כל כך רגיש שקשה לגעת בו באופן ישיר, ההתנהלות שלנו בהקשר של גבולות היא לפעמים שחזור או תגובת נגד של מה שספגנו בעבר ובילדות שלנו, והיא הרבה פעמים לא משהו שקורה מתוך מודעות או בחירה. אם חווינו בילדות גבולות נוקשים שגרמו לנו להרגיש לבד, ייתכן שאנחנו מוצאות את עצמנו כנשים בוגרות או כאמהות לא מציבות גבולות בכלל, כי אנחנו רוצות להעניק ליקרים לנו יותר חום ואינטימיות ממה שהעניקו לנו. אם גדלנו בסביבה מבלבלת שלא היו בה גבולות ברורים, ייתכן שנמצא את עצמנו מתנדנדות בין הצבת גבול חד ונוקשה כשאנחנו מרגישות שפולשים למרחב הפרטי שלנו, לבין קושי לזהות את המקום בו עובר הגבול שלנו. וכמובן שזה מאד אישי, ואצל כל אחת ואחד הנושא הזה מקבל ביטוי ייחודי.
אלו מאיתנו שהן נשים רגישות מאד יכולות למצוא את נושא הגבולות מבלבל אפילו עוד יותר, בגלל שאנחנו מרגישות מאד חזק גם רגשות ותחושות של אנשים אחרים. לפעמים אנחנו אפילו חוות בתוכינו רגשות של אדם אחר בלי שהוא עצמו מודע להם (למשל, הוא מרגיש ומבטא כרגע רק כעס, ואני יכולה לראות ולהרגיש גם את העלבון שנמצא שם, או הפחד, או הפגיעות... לא כי אני מתאמצת במיוחד לראות את זה, אלא כי ככה אני בנויה). זה בהחלט יכול לטשטש את התשובה לשאלה - איפה אני נגמרת ואיפה מתחיל האחר.
הרבה פעמים יש תחושת אשמה שמלווה את הקושי לכבד את הגבולות של עצמנו. פחד לפגוע באחרים, לאכזב אותם, לפעמים אפילו פחד שאם לא ניתן את כל מה שמבקשים מאיתנו נאבד מערכות יחסים שיקרות לנו. ועצות שקוראות לנו להיות אסרטיביות ו"פשוט לשים את הגבול" עלולות להעצים את האשמה והבלבול.
אפשר ומותר (וכדאי :-) ) להתקדם בקצב שירגיש בטוח, בלי לעשות דברים שמרגישים מאולצים ולא טבעיים. לכבד ולקחת בחשבון את כל הרגשות שעולים בנו, ולהיות עדינות במיוחד כלפי מקומות כואבים בתוכינו.
אפשר להגיד המון דברים תיאורטיים על הנושא הזה, אבל כמו תמיד אני מאמינה שמה שמוביל לתשובות הכי משמעותיות היא החקירה הפנימית. האם יש מערכות יחסים בחיי שבהן אני מרגישה קושי עם הנושא של גבולות? איך זה מרגיש עם אנשים שונים? במצבים שונים? יכול בהחלט לקרות שיש אנשים מסוימים בחיי שאיתם אני מרגישה את הקושי הזה במיוחד. מי האנשים שאני מרגישה שמכבדים את הגבולות שלי ורגישים אליהם? ועם מי אני מרגישה שאני צריכה יותר להיות "על המשמר", ויותר מוצאת את עצמי מסכימה לעשות דברים שלא התכוונתי לעשות ושלא נכון לי לעשות אותם? מה התחושה, כשהגבול שלי נחצה? אילו מחשבות מופיעות שם? אילו רגשות?
זיהוי של מצבים בהם הגבול שלי נמתח או נחצה, מתאפשר בהתחלה רק בדיעבד. כשאני, או מישהו אחר, חוצה את הגבולות של מה שנכון לי, יש בגוף איזו תחושה של חוסר נוחות. משהו בגוף כמו מסמן לי - כאן נתת יותר מידי מעצמך, כאן היית יותר מידי בהזדהות וזה לא באמת שלך. הרבה פעמים אפשר להרגיש את זה אחרי מפגש עם מישהו, שגם אם בזמן המפגש היתה תחושה של קרבה ואינטימיות, אחר כך נשארת איזו תחושה לא נוחה, שמשהו שם לא היה מדויק.
הזיהוי בדיעבד יכול להביא איתו הקלה, ושמחה של גילוי. אה, אז זאת הסיבה שנשארתי עם הכיווץ הזה בבטן אחרי הפגישה... וזאת הסיבה שאני מרגישה מבולבלת.... אם יש בנו אומץ והסכמה באמת לחקור את מה קרה לי שם - מתי בדיוק היה הרגע שבו זה עבר מקרוב ונעים ליותר מידי, מתי נתתי משהו שבעצם לא היה נכון לי לתת... זה יכול להיות מאד מלמד ולגלות דברים מאד משמעותיים.
אחרי כמה זמן שחוקרים את זה בדיעבד, מתחילים להיות יותר ערים לתחושות האלה גם בזמן אמת. לפעמים בשלב הזה עדיין אי אפשר לשנות משהו בפועל, ויש שלב-ביניים די מתסכל שבו אני מזהה בזמן אמת שמשהו לא מדויק לי כרגע, ובכל זאת אני ממשיכה לפעול מתוך דפוסים שהם כאילו חזקים ממני, ואין לי תחושה של בחירה. אבל גם זה שלב בדרך, וגם ממנו יש המשך. לאט לאט מתאפשרים שם יותר חופש ויותר בחירה.
הבשורות הטובות הן, שכשנושא הגבולות עולה למודעות זה בדרך כלל מעיד על תהליך של התפתחות וצמיחה. משהו צורם, שפעם אפשר היה לחיות איתו ולספוג אותו, מתחיל להרגיש פחות נוח ופחות אפשרי. עולה בקשה פנימית לדייק יותר, לקבל את עצמנו יותר. אנחנו גדלות, ויש צורך בהתאמה מחודשת של המעטפות שלנו לתהליך הגדילה. מהניסיון האישי שלי, זה תהליך התאמה שקורה פעם בכמה זמן, ולא משהו שעושים אותו פעם אחת ולתמיד.
ועוד בשורה טובה, היא שככל שאני לומדת לכבד יותר את הגבולות של עצמי, זה מאפשר לי גם להיות יותר רגישה וקשובה לגבולות של אחרים, וליצור ולקיים מערכות יחסים יותר בריאות ומספקות. כך שגם האנשים שסביבי מרוויחים מהעבודה הפנימית שאני עושה.