אני חושבת שהסיבה שכל כך קשה לי לכתוב על הורות, היא התחושה שלי שבעולם ובעידן שאנחנו חיים בו, כמעט כל מה שקשור להורות מתחבר לרגשות של אשמה, השוואה, כישלון, והרגשה של להיות לא מספיק טובה. המון זמן מאד הפחיד אותי לכתוב משהו שאולי יגרום למישהי/ו להרגיש ככה, כמו שאני הרגשתי כל כך הרבה פעמים כשקראתי דברים שאנשים אחרים כתבו על הורות. מכיוון שאני מתרגלת אומץ, אני בוחרת להתמודד עם הפחד הזה ולנסות לכתוב בכל זאת.
ממה שאני חווה כאמא ורואה סביבי, תחום החיים הזה רווי עד אין סוף ב"צריך" ו"אמור". הילדים שלנו אמורים להיות.... שמחים, ובריאים, ולהתפתח בהתאם למה שמצופה, ולהסתדר היטב במסגרות שהם נמצאים בהם, ולבטא את המיוחדות שלהם אבל גם לכבד את המבוגרים והילדים שסביבם, ולבטא את הרגשות שלהם אבל לא במידה שמוציאה אותנו מהכלים, ולהיות יצירתיים אבל לא יותר מידי יוצאי דופן, ועוד ועוד ועוד. אין לזה סוף.
וגם אנחנו, בתור ההורים שלהם, "אמורים" בלי סוף. לתת מענה לצרכים הפיסיים והרגשיים שלהם, שהם שונים לחלוטין בגילאים השונים ועבור כל ילד. לדאוג לתזונה טובה, ליצור סביבה פיסית שיש בה את כל מה שהם זקוקים לו, לתת להם חינוך טוב, הכלה רגשית, לפנק אותם בדברים שהם אוהבים, לעזור להם להתמודד עם האתגרים שהם פוגשים מחוץ לבית, לחשוב על העתיד שלהם ולהכין אותם לחיים.
התרבות שלנו, באופן כללי, מאד מעודדת אותנו להרגיש לא מספיק טובים בהורות שלנו. וכשהילדים שלנו מתחילים להיחשף להשפעות שלה, בגיל מאד צעיר, היא מעודדת גם אותם להרגיש שמה שיש להם הוא לא מספיק. בפער הזה, בין איך שאני מרגישה לבין איך שאני רוצה להרגיש, נכנסת הצרכנות. התקווה שאם אני אקנה לה את הבגד המסוים הזה היא תוכל להרגיש יותר טוב חברתית, שאם נקנה את משחקי הפעוטות הנכונים ההתפתחות של הילדים תהיה טובה ומהירה יותר, ואם נמצא את הסדנה עם המומחים המתאימים נפסיק להרגיש את כל התסכול והכשלון הזה.
מה שעולה בי עכשיו הוא כמו צורך לצעוק המלך הוא ערום.
בעיני, להיות הורה (ובכלל להיות אדם, אבל זה לפעם אחרת אולי), אומר לחוות כאב בלתי נסבל.
לא בכל רגע נתון, לא בכל התקופות, אבל אינספור פעמים בתוך המסע הזה, שנמשך לאורך עשרות שנים.
והחלק השני של זה, הוא: ככה בדיוק זה אמור להיות.
הכאב הזה הוא חלק בלתי נפרד מהדרך. אין דרך לא להרגיש אותו, אין דרך למנוע אותו, אין שום דבר שאנחנו יכולים לעשות או לקנות כדי שהוא לא יגיע.
אפשר, וזה מה שהתרבות שלנו מעודדת, להשקיע הרבה מאמצים כדי לנסות לא להרגיש אותו ולא לפגוש אותו.
אבל זה לא באמת עובד. הוא שם, וככל שפחות נמצאים איתו בקשר ופחות נותנים לו מקום, הוא צועק יותר חזק, ומתבטא בדרכים שאנחנו לא בוחרים בהן ולא רוצים אותן.
בימים האחרונים אני חושבת על זה ממש הרבה, ומה שעלה לי הוא שבלב הבלתי נסבלות של העניין קיים שילוב שמאד קשה לחיות איתו בשקט. מצד אחד, יש לנו השפעה עצומה על הילדים שלנו, ואחריות עצומה. הבחירות שלנו משפיעות עליהם, כל היבט בחיים שלנו מעצב את החיים שלהם - המצב הפיסי, הרגשי, הכלכלי והמנטלי שלנו, מערכות היחסים שלנו, ההרגלים שלנו - הכל משפיע. וזה בפני עצמו כבר שם עלינו משקל שקשה לשאת אותו, ולפעמים יכול להיות ממש משתק.
ואם זה בפני עצמו לא מספיק, יחד עם כל האחריות הזאת, אין לנו שליטה. אפילו שאנחנו מאד משתדלים, וזה כל כך חשוב לנו, ואנחנו כל כך רוצים שיהיה להם טוב, אין לנו שליטה. הגורל שלהם לא בידינו. יש עוד גורמים שמשפיעים עליהם (שהולכים ומתרבים ככל שהם גדלים), יש אנשים נוספים בחיים שלהם, יש דברים שקורים בחיים, וגם ההשפעה שלנו עצמנו היא לא תמיד מה שהיינו רוצים שהיא תהיה, ואנחנו לא תמיד יכולים לשנות את זה.
זה מזכיר לי משפט מלימודי ימימה, שבכל פעם ששמעתי אותו הרגשתי שאני לא לגמרי מבינה אותו, ויחד עם זאת שהוא מחזיק בתוכו אמת עמוקה: ההשתדלות הכרחית, ואינה מועילה כלל.
זה כמו לקחת על עצמנו משימה לכל החיים, ולדעת שנחווה בה אין סוף כשלונות. אני לא מכירה אף אמא שתמיד מרגישה טוב עם עצמה, ששמחה ושלמה עם כל הבחירות שלה ועם כל ההתנהגויות שלה, שמרגישה מעולה עם כל היבט בחיי הילדים שלה. אני גם לא מכירה אף ילד, ואף אדם, שהוא תמיד בריא, תמיד שמח, תמיד מצליח, תמיד מסתדר, תמיד שמח בחלקו.
זה אידאל שלא קיים במציאות, ובעיני השאיפה לשם מאד מחלישה אותנו.
אז מה כן?
במשפט אחד: להסכים להרגיש את הכאב.
ובקצת יותר מזה -
לא רק שהכאב נמצא שם בכל מקרה, ביחד איתו מתחבאות המתנות הכי גדולות שלנו לעצמנו ולילדים שלנו. באותו מקום שבו אני חווה את הכאב, את החרטה, את האשמה, ואת ה"לא מספיק טובה", נמצאת גם היצירתיות שלי, האמא המיוחדת שאני, האפשרות שלי להיות אותנטית ולהעניק בדרך שהיא אמיתית בשבילי ושהיא בדיוק בדיוק מה שהילדים שלי רוצים ומבקשים ממני. שם נמצאת האמפתיה שלי, כלפי עצמי וכלפי הילדים שלי. כשאני חוסמת את הגישה אל הכאב, אני מפסידה גם את המתנות האלה.
לא תמיד קל לעשות את זה, לפעמים אפילו קשה מאד. במיוחד כשזה נוגד את כל המסרים שאנחנו מקבלים מהסביבה.
אבל זה אפשרי.
ליצור לעצמנו מרחבים בחיים שלנו שבהם אפשר להיות לגמרי כנים, ולהרשות לעצמנו להגיד ולהרגיש את מה שאסור, אבל נמצא שם בכל זאת.
לפעמים אני שונאת את הילדים שלי
לפעמים הם מדברים איתי ורוצים ממני דברים ואני מרגישה כזה זעם וחוסר אונים שאני כמעט מתפוצצת
לפעמים אני מתפוצצת, ואומרת ועושה דברים שאני מתחרטת עליהם אחר כך
לפעמים אני עושה הכל כדי לא להיות בנוכחות איתם, כי אני לא מסוגלת
לפעמים הדאגה לשלומם והכאב על משברים שהם חווים משתקים אותי לגמרי
כשיש אפשרות לבטא את כל זה, ואת מה שעולה שם, בלי לפגוש ביקורת ושיפוטיות אלא רק הקשבה ואמפתיה - בין אם זה עם עצמי או עם אדם אחר, נפתחים מרחבים חדשים בנפש, ומשאבים חדשים נהיים זמינים.
זה לא משהו שעושים פעם אחת, זה משהו שעושים בכל פעם מחדש (קצת כמו, לצערי לפעמים, שאי אפשר לנקות ולסדר את הבית פעם אחת ולתמיד - כי זאת התנועה של החיים, ללכלך ולנקות וחוזר חלילה). אני גם לא יכולה להבטיח שזה נהיה קל יותר, כי הרבה פעמים עם הזמן האתגרים בהורות הולכים ונהיים מורכבים יותר. וכשיש כאב מאד גדול, בדרך כלל מגיעה איתו גם הרבה התנגדות ורצון לא להרגיש אותו, ופחד שהוא יפרק אותנו.
כמו שריר שמתחזק, ההרגל של לפנות פנימה ולפגוש בכנות את מה שעולה בי, הולך ונהיה יותר טבעי ואוטומטי ככל שעושים את זה יותר, וזה נותן המון כוחות. אחת המתנות הכי גדולות של התרגול הזה, היא הידיעה המתחזקת שהתשובה המהותית נמצאת בתוכי, ולא שם בחוץ אצל מישהו אחר.