החיים שלי מאורגנים סביב זה שאני אמא.
בסיום התואר השני בפסיכולוגיה, אחת המרצות עשתה לנו תרגיל של דמיון מודרך על איפה נהיה בעוד עשר שנים. היא הנחתה אותנו לדמיין את עצמנו מתעוררות בבוקר, לדמיין מי נמצא בבית, מה אנחנו עושות כשאנחנו קמות בבוקר, ולאן ממשיך היום. איך נראה מקום העבודה, מה אני עושה בו, עם מי אני עובדת ועוד.
אז עוד חשבתי, כמו שחשבתי מאז שהייתי ילדה, שיהיו לי ארבעה ילדים. ראיתי את עצמי קמה בבוקר, וצריכה לארגן ארבעה ילדים כדי שיתחילו את היום שלהם. ואז ראיתי את עצמי מגיעה לקליניקה שאני מטפלת בה, אבל בעצם משהו בי עוד נשאר תקוע על תחילת הבוקר - איך אפשר בכלל להתחיל יום עבודה "רגיל" אחרי בוקר כל כך אינטנסיבי של לארגן ארבעה ילדים?
התרגיל המשיך וכבר פחות יכולתי לדמיין את פרטי הפרטים של מקום העבודה. באיזה שהוא שלב היא ציינה שיש לנו מזוודה שאנחנו לוקחות לעבודה, והזמינה אותנו לפתוח את המזוודה ולראות מה יש בה. כשפתחתי את המזוודה ראיתי בה ארבעה ילדים :-)
הייתי אז מאד צעירה ועוד לא הייתי אמא, אבל משהו בי כבר ידע, כבר סימן לי, שהשילוב הזה של ילדים ועבודה וחלוקת זמן כנראה לא יעבוד אצלי בדרך ה"רגילה".
יש הרבה דברים שאני מבינה היום, שלא הבנתי בתחילת דרכי כאמא. בשנים הראשונות רק הרגשתי. שאני רוצה להיות איתם הרבה (אבל לא כל הזמן, אחרי השלב הראשוני), שאני מוכנה ואפילו רוצה לוותר בשביל זה על כל מיני דברים אחרים שהיו חשובים לי לפני שהילדים הגיעו, ושבשביל להיות איתם בנוכחות, אני זקוקה גם לזמן שקט לעצמי ולדברים שמזינים אותי.
בהמשך זה התגבש להבנה יותר ברורה, שהדבר הכי יקר שיש לי לתת הוא הזמן שלי. ושכל עוד הילדים שלי צעירים וצריכים אותי, אני רוצה להיות זאת שנמצאת איתם. לבחירה הזאת יש משמעויות (כתבתי מחירים, אבל זאת לא מרגישה מילה מספיק מדויקת). יש לה משמעות כלכלית, היא משפיעה כמובן על כמה זמן יש לי להקדיש לעשייה מחוץ לבית, היא קשורה להרבה בחירות שלנו כמשפחה, והיא הרבה פעמים שמה אותי בעמדה של שונות מאחרות סביבי.
לקח לי לא מעט שנים להרגיש נוח עם המקום הזה. תקופה שבה חיינו בחו"ל, רחוק מהשוואות וביקורת ושאלות, עזרה לכך מאד. במהלך השנים גם התברר ששלושה ילדים מספיקים לנו לגמרי. ביני לבין עצמי, ועם בן זוגי, הבחירה הזו מאד ברורה, ואנחנו ממשיכים כל הזמן לבדוק אותה ולבחור בה מחדש. החלק הקשה יותר עבורי הוא לתקשר את זה החוצה, בלי להרגיש שאני צריכה להסביר, או להצדיק, או שזו האחריות שלי שכל אחד שאני מדברת איתו יוכל להבין את הבחירות שלי ולאשר אותן.
אני רחוקה מלהיות אמא מושלמת, אני רחוקה מלהיות כל הזמן בנוכחות ובהכלה, ויש תקופות שבהן אני מתחרפנת לגמרי מלהיות איתם כל כך הרבה (אה, והבית שלי רוב הזמן מבולגן). בעבר, תקופות כאלה של קושי היו מעוררות בי ספקות, אם אולי יש פה איזה טעות, או משהו שאני עושה לא נכון. מה שעוזר לי ונותן לי כוח לעבור את התקופות האלה, בנוסף לכל מיני כלים שאספתי בדרך, היא החזרה אל השאלות הגדולות, הבחינה המחודשת של סדרי העדיפויות שלי.
בינתיים, בכל פעם שאני בודקת, אני מגלה שזאת עדיין התשובה. אני עדיין בוחרת להיות איתם הרבה, גם כשזה קשה, גם כשאני מפסידה בגלל זה דברים אחרים. ומתוך התשובה הגדולה, מתגלים בכל תקופה הפתרונות הספציפיים שמתאימים לה.