במשך הרבה שנים, חשבתי שאני בכלל לא יצירתית. הרגשתי שחסר לי את הניצוץ, ושזו תכונה שיש ברי מזל שנולדים איתה, ויש כאלה, כמוני, שלא. משהו מבלבל בהקשר הזה, הוא שכילדה דווקא עסקתי בכמה סוגים של פעילות אמנותית. ניגנתי כמה שנים בפסנתר ואז בגיטרה, רקדתי כמה שנים, השתתפתי בחוג של דרמה ותיאטרון, ואפילו כתבתי והלחנתי שיר או שניים לטובת פסטיבלים בצופים (השירים שלי אף פעם לא זכו...). אבל התחושה שליוותה את כל הפעילויות האלה היתה קשורה בעיקר לניסיון לעשות את זה "כמו שצריך". לעמוד בציפיות של המורים והמדריכים, להיות טובה, לזכות בתשומת לב והערכה.
את מה שאני מזהה היום כניצוץ יצירתי, אני זוכרת מתחומי חיים אחרים לגמרי, שאז לא היו נחשבים בעיני. שיחות נפש ארוכות עם חברות וחברים, שבהן הייתי מרגישה שהמילים מתחברות להבנה ומשהו מהמבנה הנפשי של האדם שאיתי נחשף לפני, וההבנה הזאת שעולה אצלי, מביאה לאחר הקלה וריפוי. לשבת בבית ולהכין פעולה לחניכות שלי בצופים, ולנסות להרגיש באיזו דרך הם יוכלו להתחבר לנושא של הפעולה. לכתוב ביומן ולהרגיש את ההשתנות הפנימית שקורית לי תוך כדי הכתיבה.
לקח לי זמן להבין שאני רגילה לחשוב על יצירתיות רק בהקשר של ביטוי אמנותי. ואמנות היא אכן שער נפלא, אבל היצירתיות עצמה בכלל לא מוגבלת לתחומים האלה. היא יכולה להתגלות באיך שאני מדברת עם הילדים שלי, בתסרוקות שאני עושה להם או באיך שאני מנשקת אותם ומשחקת איתם. היא יכולה להיות בבישול, בדרך שבה שמסדרים את הניירת או את הבגדים בארון, בלדבר לעצמי מול המראה כשאני לבד. אני נותנת בכוונה דוגמאות מוזרות :-)
יצירתיות היא מצב פנימי. מצב של חיבור, של חופש, של משחקיות. והתחושה הזאת של החיבור היא בו זמנית פנימה והחוצה. אל משהו מאד עמוק ופרטי בתוכי, וגם אל משהו שמרגיש גדול ממני ואינסופי. כשאני מרגישה יצירתית, אני חווה את עצמי מחוברת לאיזה שהוא זרם שכבר קיים. זרם של חיים שנמצא תמיד, ואני היא זאת שמתחברת אליו ומתנתקת ממנו, בהתאם למה שמתאפשר לי. כשאני מתחברת אליו, זה תמיד מוליד דברים חדשים, בין אם בתוכי או מחוץ לי, ואני תמיד יוצאת מהחוויה הזאת שונה מאיך שנכנסתי אליה.
ואיך עוזרים לזה לקרות יותר בתוך חיי היום יום שלנו?
אני רוצה לשתף בכמה תובנות על הנושא הזה שהצטברו אצלי לאורך הזמן, ומזמינה אותך לקחת מזה את מה שמרגיש לך מתאים ומקדם.
לשחרר את התוצר
המצב היצירתי הוא מצב פנימי שיש לו ערך וממשות באופן בלתי תלוי בתוצר שלו, ב"מה יוצא ממנו", ובמה אנחנו, או מישהו אחר, חושבות על מה שיצא. אנחנו חיים בתוך תרבות שמודדת את הכל לפי תוצאות – אם הציור יוצא יפה אז יש טעם בלצייר אותו, ואם הוא לא יוצא יפה אז זה בזבוז זמן, משחק ילדים, ולא במובן הטוב. אם יש למישהו כשרון תנועתי אז כדאי לו לרקוד, ואם לא, אז זה סתם מביך ומביש.
אני מאמינה שהמשחק הזה חיוני לחיי הנפש שלנו. "בזבוז הזמן" הזה מבריא ומרפא ומצמיח אותנו. טוב להתנסות בדברים שאין לי מושג איך לעשות אותם, טוב וחשוב לעשות דברים שיוצאים לי ממש מכוערים.
נדמה לי, שגם לאנשים שעוסקים באמנות ותהליכים יצירתיים ואפילו מתפרנסים מהם, טוב שיהיו תחומים אחרים בחיים שבהם הם משוחררים מהתלות בתוצרים של התהליך, ויכולים פשוט לשחק ולהתנסות.
אחד האתגרים בהקשר הזה, הוא שכשאנחנו מתנסות יותר בתחום מסוים ומעמיקות לתוכו, זה מרחיב את היכולות שלנו ואת אפשרויות הביצוע, וביחד עם ההתרחבות הזאת מופיעות גם הציפיות לתוצאה מסוימת, והביקורת העצמית על התהליך ועל התוצרים שלו. ואלה בתורם משתקים את היצירתיות.
אז אני ממליצה להמשיך לעסוק גם בדברים שאנחנו תופסות את עצמנו כלא טובות בהם, פשוט כדי שנוכל להתרכז בחוויה הראשונית של העשיה עצמה בלי לצפות מעצמנו לשום דבר.
להתמסר
לחוויה יצירתית יש אופי חד פעמי, תחושה של ניצוץ שנדלק. ומכיוון שההידלקות הזאת הרבה פעמים מעוררת הרגשה מאד טובה, ממלאת ומספקת, משהו בנו מייד רוצה להיאחז בה, למצוא את הטריק או השיטה שיאפשרו לנו לחוות עוד מזה. קרה לי אינספור פעמים שניסיתי לשחזר מהלך יצירתי, עשיתי בדיוק את אותן פעולות שעשיתי בפעם הקודמת שבה זה עבד, ובכל זאת החוויה היתה סתמית ומאכזבת.
יש שם תהליך שאפשר להניע אותו, אפשר להניח את התנאים כדי שהוא יקרה, אבל בסופו של דבר נדרש ממני גם להכיר בזה שאני חלק ממנו אבל לא כולו, קורה שם משהו יותר גדול ממני. באפשרות להניע תהליכים יצירתיים יש משהו שמתחדש כל הזמן, שמשתנה, שמבקש דיוק והקשבה. כשעושים מקום לצורך היצירתי, הוא כבר מספר לנו מה הוא צריך, הוא מוביל אותנו.
עבורי, זו חוויה של ליצור את התנאים המאפשרים, ואז להרפות, בכל פעם מחדש. להתמסר למה שקורה.
כחלק מההתחדשות הפנימית והשינוי, יש איזון עדין בין שגרה שהיא טובה, לבין הנטייה שלנו להתקשות לתוך דפוסים וטקסים שמקבעים אותנו. בשבילי יש תקופות שהריקוד הוא נהדר, ובתקופות אחרות זה מרגיש מאולץ וסתמי. תקופה ארוכה נהניתי ליצור קולאז'ים באופן קבוע, ואז משהו בי השתנה וזה הפסיק להתאים.
כללים של "עשי ואל תעשי" מרחיקים אותי מהאפשרות להרגיש. יש תקופות שבהן טוב לי ללמוד משהו באיזו שהיא מסגרת חיצונית ולהיעזר בהנחיה של אחרים, ויש תקופות שבהן אני צריכה להיות לבד ובשקט כדי להתחבר לזרם יצירתי. יש דברים שעובדים נהדר בשבילי וממש לא מתאימים לאחרים, וכמובן להיפך... ככל שאני נותנת יותר מרחב מחיה לשאלות שחיות בתוכי ולא ממהרת לחפש להן תשובות, נולדות מהמעמקים תשובות יותר מדויקות.
לקנא
אנחנו רגילות לחשוב על קנאה כעל רגש שלילי ובזוי, מהסוג שהיינו מעדיפות שלא יהיו לנו. מישהי חכמה כתבה לי לפני שנים, שקנאה מסמנת לנו דברים שאנחנו רוצות לעשות, והמילים האלה שלה אפשרו לי להסתכל על הרגש הזה בדרך חדשה. היום אני מנסה לחשוב על קנאה כמו על משהו שקורא לי מבחוץ, דרך אדם אחר, ומבקש שאני אתרחב ואגדל כדי שהוא יוכל להיות חלק ממני.
שנים קינאתי נורא באנשים ששרים, הרגשתי שיש להם משהו שלי אין, ולא יוכל להיות אף פעם. היכולת של אדם לשיר עם מישהו ופשוט להצטרף אליו בקול שני עוררה בי רגשות עזים של כמיהה וכאב. ואז התחלתי לשיר. כשהתחלתי להתנסות בזה בעצמי, נהיה לי קצת פחות אכפת לי איך אחרים שרים, יכולתי להתרכז בחוויה שלי, בהתפתחות שלי, ולא במה שקורה אצל מישהו אחר. משהו בי ביקש לחוות את זה, להתרחב לעוד כיוון, והקנאה היתה הדרך שלו לדבר. היום השירה היא חלק מאד משמעותי מהחיים שלי.
אז אם יש משהו שאת מקנאה בו, נסי לעשות אותו, אפילו באופן ממש ראשוני ומינימלי, לבד או עם מישהו. לשיר במקלחת, לצייר עם הצבעים של הילדים, לפסל בבצק משחק, לנוע בדרך לא מוכרת, לנסות משהו חדש לגמרי. ולזכור שאם זה יוצא גרוע, זה נהדר!
להניח כוונה
אני מאמינה שהכוונה הפנימית היא הדבר הכי משמעותי. אם אנחנו מניחות כוונה להיפתח ליצירתיות, משהו יקרה. זה יכול להיות משהו קטנטן או גדול, וזה הרבה פעמים מגיע מכיוון שבכלל לא ציפינו לו. הכוונה הפנימית תמיד נושאת פירות, אם נסכים להיות בתשומת לב. אני פחות מאמינה בשינויים דרמטיים, כי אז מפתה להאמין שהתשובה נמצאת שם בחוץ, ותלויה בתנאים כלשהם (בחוג מסוים, באפשרות להיות לבד, בהשראה חיצונית).
אפשר לחפש את הדרכים הקטנות והיומיומיות לגשת אל אותם דברים שאנחנו עושות תמיד, בדרך קצת אחרת, מתוך כוונה להתחדשות. ולזכור שחלק מהאופי של תנועה יצירתית הוא גלים. יש תקופות של פתיחה ושל סגירה, תקופות של נביעה פנימית ותקופות של התכנסות ועצירה. תקופות של יציאה החוצה לעולם, ותקופות של ריפוי והחלמה מכאבים. כל תקופה ומה שהיא מבקשת.
אני יכולה להניח את הכוונה, ולהקדיש את הזמן, ויחד עם זה לזכור, שמה שיוצא בסופו של דבר הוא לא שלי. הוא עובר דרכי, הוא כמובן מושפע ממי שאני, אבל אני רק שותפה בתהליך הזה, אני לא המנהלת שלו. ואני מלאת הודיה על ההתפתחות שלי בהקשר של יצירה, ועל הזכות לחלוק עם אחרות את פירות התהליך.