יש המון הבטחות והזמנות מסביב, לכל מיני דברים שאם נעשה אותם נרגיש הרבה יותר טוב, נהיה הרבה יותר שמחים, וקלילים, ומאוזנים רגשית, וזורמים, ומצליחים, ונמוסס את כל משקעי העבר ואת כל הכאבים והאמונות שתוקעות אותנו.
כשאני כאן, עם כל הכאבים והתסכולים וההתמודדויות והדברים שלא קורים לפי התכניות שלי, מפתה להאמין שאם אני רק אלך לשם, הכל יסתדר. אם אני אלמד עוד טכניקה או שיטת טיפול, אלך לעוד סדנה, אצטרף לעוד משהו, פתאום החיים יהיו הרבה יותר פשוטים. ואני ארגיש כל כך טוב, ולא אבין איך לא עשיתי את זה קודם.
אנחנו חיים בתקופה שבה טיפולים וקורסים וסדנאות הפכו למוצר צריכה. מצד אחד, זה נפלא שיש כזה שפע של אפשרויות ללמוד דברים חדשים ולהתפתח, ולהרחיב את המודעות שלנו. מצד שני, תרבות של צריכה עובדת על לגרום לנו להרגיש שמשהו במה שיש עכשיו הוא חסר ולא מספיק. מתחת לכל המסרים המחזקים והאופטימיים, יש מסר שהרבה פעמים גורם לנו להרגיש שאיך שאנחנו עכשיו זה לא טוב. שמשהו פה לא בסדר, שיש דרך לחיות בלי הכאב והמורכבות, ופשוט איך שהוא פספסתי אותה עד עכשיו. אבל אם אני רק אבוא, רק ארשם, אז יהיה ואו.
כאילו שיש אנשים שכבר נמצאים "שם" בצד השני, שבו הכל קל ופשוט יותר, והם קוראים לי להצטרף.
אז אני רק רוצה להגיד, שאני לא מאמינה בכאן ושם.
אני נמצאת גם כאן וגם שם, ואני מאמינה שכולנו נמצאים גם כאן וגם שם.
אני כבר שנים בתהליך של התפתחות, לא כי יש מקום שאני רוצה להגיע אליו, אלא כי אני מאמינה שזה הייעוד העמוק ביותר שלי, להתפתח. למדתי הרבה כלים וחוויתי הרבה דברים, ועדיין אני מתמודדת עם אתגרים ועם מצבי רוח ועם עליות וירידות. ואני לא צופה שהם ייעלמו בעתיד הנראה לעין :-)
לפעמים אני אפילו מרגישה שככל שאני מתפתחת, אני פוגשת אתגרים מורכבים יותר וטלטלות גדולות יותר, גם במסע האישי שלי וגם בתהליכים שאני מלווה. ההתפתחות מאפשרת לי להישאר יותר נוכחת אל מול הקשיים והכאבים, להכיל יותר מורכבות.
אני מלאת הודיה על ההליכה בדרך הזאת שלי, ועם הזמן החולף והעבודה הפנימית, אני הרבה יותר שמחה ושלמה היום מאשר אי פעם בעברי, ומרגישה שהשמחה שלי מתרחבת ומעמיקה ככל שאני גדלה.
יש לי היום הרבה דרכים לעזור לעצמי ולאחרים שלא היו לי בעבר, הרבה יותר כלים שעוזרים לי לקום אחרי שאני נופלת, והרבה הרבה יותר אהבה וחמלה עצמית.
וכמובן שזה נהדר ללמוד דברים שעוזרים לנו להתפתח ולהתעורר, זה נהדר לגלות מה עוזר לנו, ולהשתמש בזה.
אבל אני לא רואה את הדרך הזאת כמשהו שיש לו יעד סופי או שורה תחתונה.
כשעוסקים בתהליכי מודעות והתפתחות, ההבנה והיכולות שלנו ממשיכות להתרחב ולהשתנות כל הזמן. משהו שנחווה כאמת מוחלטת בתקופה מסוימת, מפנה את מקומו לאמיתות חדשות בשלב ההתפתחות הבא.
כמו שפעוט בן 3 יכול להיות משוכנע לחלוטין במשהו ולהתעקש עליו מאד, וכשיהיה בן 6 יצחיק אותו לשמוע סיפורים על דברים שאמר כשהיה "קטן"... גם כשהגוף כבר לא גדל ומשתנה באותו בקצב נראה לעין כמו אצל ילדים, מבחינה פנימית יש לנו פוטנציאל לצמיחה מתמדת.
בעיני זאת דרך שאנחנו ממשיכים לצעוד בה כל עוד אנחנו כאן (בעולם), כל עוד אנחנו חיים.... (ובעצם גם אחרי, ולפני, אבל זה כבר להזדמנות אחרת :-) ).
