בפוסט האחרון כתבתי על הרצון לאחד את האתר שלי עם הבלוג הזה, ובזמן שכתבתי זה הרגיש כמו משהו מאד רחוק, שלא יוכל להתממש. אחרי הכתיבה כאן, שבה נתתי מקום לקולות שונים ואולי אפילו סותרים שעלו בי, נתתי לדברים לנוח. עזבתי את זה, בלי לדעת איך זה יתפתח, ונשארתי עם הרגשה של תקיעות וחוסר אונים.
ואז, בלי שממש הכרזתי על תחילת פרוייקט, התחלתי להעביר את התוכן מהאתר הקודם לכאן. להוסיף את העמודים, לעצב אותם, לערוך קצת את התכנים, לשחק עם הרקע והאיורים והצבעים... נכנסתי לשוונג די אינטנסיבי של עבודה, כולל לילה או שניים של שינה טרופה וחלומות על הדפים של האתר. הגעתי לנקודה די קרובה לסוף, ואז שוב דממה. עזבתי את זה לעוד כמה שבועות.
אני מגלה בשנים האחרונות, שיש תהליכים שזו הדינמיקה שלהם. במיוחד תהליכים יצירתיים. גל של הרבה תנועה ואז עצירה, וחוזר חלילה, בקצב משתנה ובעוצמה משתנה. ואני מגלה גם, כמה לא פשוט לי לתת אמון בתהליכים שנראים ככה. יש הרבה מסרים תרבותיים וגם פנימיים שמדברים על התמדה, התקדמות הדרגתית, בניית הרגלים נכונים, ועוד. ויחד עם זה שאני מאד מאמינה בכוחם של הרגלים וגם עסוקה בזה לא מעט, אני מאמינה גם שיש תחומים בחיים ובנפש שטוב להם להיות חופשיים מהמוסכמות האלה. תחומים שטוב ונכון להם להגיע מתי שהם מגיעים, לכמה זמן שהם רוצים לבוא, ולהתבטא מתוך נביעה פנימית ולא צפויה.
כשהתחלתי לעבוד על האתר, לא היה לי שום דימוי קונקרטי של איך אני רוצה שהוא ייראה. היתה לי תחושה עמומה, ותוך כדי משחק עם האפשרויות השונות שנגישות לי ברמת הידע והניסיון שלי (שהן לא גבוהות), התחלתי לגלות את המראה הויזואלי שמרגיש הולם לתוכן ולמסר. יש סיכוי טוב שאשת מקצוע היתה מעצבת את זה באופן אחר לגמרי, ומן הסתם היא היתה יודעת לעשות ולהציע דברים שהעיניים שלי בכלל לא רואות. אבל בשבילי, היה משמעותי לחוות את החקירה המשחקית הזאת, ולהרגיש את הסיפוק בכל פעם שהרגשתי את ה"קליק" הפנימי, כשמשהו התיישב במקום.
אז הנה הוא כאן, האתר המחודש שלי :-)
הוא עוד לא שלם, יש עוד דברים שאני רוצה לשנות ולהוסיף, אבל בהמשך לפוסט של "חצי עבודה", החלטתי שהוא מספיק בשל כדי לצאת לדרך, והשינויים יוכלו להמשיך לקרות תוך כדי תנועה.