קשר

עוד ועוד אני מגלה במסע שלי, כי הריפוי הכי אמיתי ועמוק שלנו קורה בתוך קשר, בתוך מערכת יחסים.

בתוך מערכות יחסים, בדרך כלל מוקדמות מאד, נוצרו הכאבים הכי עמוקים שלנו - הפגיעוּת, הבושה, הרגעים הקטנים והגדולים שבהם למדנו מהתגובות שקיבלנו שעדיף להשתיק את מה שאנחנו מרגישים כרגע, ולבטא את מה שישמח או ירַצֵה או ירגיע את האדם האחר.

הרבה פעמים ההרגלים הפנימיים האלה הם מאד חזקים ואוטומטיים. הדילוג מהתחושה האותנטית שלי אל התגובה שתהיה בטוחה ורצויה קורה בשבריר שנייה, רחוק מאד מהמודעות או מהחופש לבחור. לוקח זמן ללמוד לזהות שזה מה שקורה, דרוש זמן ותרגול כדי להישאר בנוכחות כשהקפיצה הפנימית הזאת מתרחשת. המקום הפנימי הזה זקוק להרבה חמלה והקשבה כדי שיתאפשר לו לנוע לעבר משהו אחר, יותר אמיתי ומדויק. דברים שנלמדו מתוך כאב ותחושת סכנה לא ממהרים להשתחרר.

לא במקרה, קשר הוא גם בדיוק המקום בו יכול להתרחש הריפוי של אותם כאבים, השחרור ההדרגתי מהאחיזה שלהם בנו. קשר שהוא בטוח, ויציב, ופתוח, ואמיתי. כזה שמותר ואפילו רצוי לבטא בו את כל התחושות הכי עמוקות שלנו. זה לא חייב להיות קשר טיפולי במובן המסורתי של מטפל/ת ומטופל/ת, אבל הרבה פעמים בתוך מערכת יחסים של טיפול אפשר ללמוד, לבנות ולתרגל את האמון הזה באדם אחר. לתרגל את האומץ לעצור (בין אם זה בזמן אמת, או בדיעבד) ולהגיד - רגע. משהו פה לא היה לי מדויק. משהו בתגובה שלך או במה שאמרת פגע בי, או הכאיב לי, או היה לי לא נעים.

מתוך התרגול אפשר להרחיב את הסוג הזה של תשומת לב גם למערכות יחסים אחרות שלנו. וגם אם לא תמיד מתאים לעצור באמצע משפט ולפתוח את זה לשיחה, עצם האפשרות לשים לב בתוך עצמי שקרה פה משהו, שהיתה פה צרימה או פגיעה או שנחצה איזה גבול, היא משמעותית מאד.

האיכות הזאת יכולה להתקיים בכל מיני מערכות יחסים - בחברות קרובה ואמיתית, בזוגיות, בין הורים לילדים, בין בני משפחה, אפילו במקומות עבודה. והיא יכולה גם להתקיים ברגעים מסוימים, כשבדרך ובשאר הזמן יש הרבה צרימות ופספוסים. זה לא מפחית מהעוצמה של זה, וכאלה הם החיים. כל מיני.

מהניסיון שלי, זה תהליך מאד הדרגתי, משני הצדדים של הקשר. לוקח זמן להכיר אדם באמת ולהבין את התגובות שלו. ללמוד איך הוא צריך שיקשיבו לו, מה הוא צריך כדי להרגיש בטוח ומוגן ואהוב. מהצד השני, לוקח זמן לתת אמון, להעז להביא ולבטא חלקים יותר פגיעים ונסתרים. ככל שהקשר יותר יציב, ובטוח, כך יכולים לעלות כאבים יותר עמוקים ועתיקים, ולקבל הזדמנות לריפוי, הזדמנות לבנות אפשרויות פנימיות חדשות.

כשמתרגלים את זה לאורך זמן, זה בהחלט נהיה יותר קל ויותר ברור, ובכל זאת זה דורש אומץ בכל פעם מחדש, והסכמה להרגיש פגיעות. ככל שאני מתרגלת את זה יותר, זה מתרחב לעוד מערכות יחסים ואינטראקציות שלי, זה נהיה חלק בלתי נפרד ממני ומאיך שאני חיה בעולם ובמפגש שלי עם אחרים.

לא פופולרי בימינו לדבר על תהליכים שלוקחים זמן. התרגלנו לחפש פתרונות, ותשובות, ותובנות שיובילו לשינוי מהיר ונראה לעין. אבל עבורי, בתוך האיזורים הנסתרים, אלה שלוקח זמן להגיע אליהם, מתגלות המתנות הכי גדולות, אלה שמולידות את ההתפתחות הכי עמוקה ואת החופש הפנימי הגדול ביותר.