ניואנסים

אחד האתגרים שאני מתמודדת איתם בחיי הבית הוא כזה:

מצד אחד, חוסר סדר מאד מפריע לי ומכביד עלי, והרבה יותר נעים לי בעיניים ובלב כשהמרחב סביבי מסודר ופנוי.

מצד שני, אני לא כל כך מסודרת מטבעי וכך גם שאר בני הבית, ורוב הזמן אין לי מספיק סבלנות או אנרגיות כדי לשמור על הבית מסודר. אם אני צריכה לבחור מה לעשות עם הזמן שלי, אני בדרך כלל אעדיף לשבת לכתוב לעצמי או לקרוא, לדבר או לשחק עם הילדים, או לעשות מטלות בית דחופות והכרחיות יותר.

מתוך ההסתכלות שלי על החיים וכל מה שבתוכם כעל תהליך שהוא רוחני במהותו, אני כבר שנים מחפשת ומגלה (טיפין טיפין) את הדרך לעשות את מטלות הבית מתוך שמחה, נוכחות ונינוחות, ולא מתוך ביקורת והלקאה עצמית. אני לא מתחברת לתפיסה שאומרת שזאת "העבודה השחורה" של החיים, התחזוקה ההכרחית שנדרשת כדי שאפשר יהיה לחיות את החיים האמיתיים, המרגשים יותר. בשבילי, אלה החיים עצמם. סלון מבולגן הוא חלק מהם בדיוק באותה מידה כמו רגע מכונן ופורץ דרך בקליניקה וכמו חוויה משפחתית מרגשת. בכל תחום בחיים יש אינספור הזדמנויות ללמידה והתרחבות, ולמפגש עם האמונות שנמצאות מתחת לפני השטח והרבה פעמים מגבילות את התפיסה שלנו על מה שאפשרי עבורינו.

מכיוון שאני מקדישה הרבה מאד מזמני לחיי הבית והמשפחה, בשבילי זה תחום חיים מאד משמעותי שאני עוברת בו הרבה התפתחות.

השבוע, פגשתי את האמונה של "לשמור את הטוב לסוף".

כבר הרבה זמן אני שמה לב, שמשהו שמאד משמעותי בשבילי בהקשר של סדר הוא משטחים פנויים. אם שולחן האוכל מנוגב ופנוי לגמרי מכלים ומאוכל, זה נותן לי מקום שקט להניח עליו את העיניים. אם השיש פנוי ונקי, זה נותן לי תחושה של שקט גם אם בכיור יש כלים מלוכלכים וגם אם יש עוד פינות אחרות בסביבה שהן לא מסודרות.

משום מה, ברירת המחדל הפנימית שלי תמיד היתה קודם לשטוף את כל הכלים, ורק בסוף בסוף לנגב את השיש ולפנות אותו סופית מכל מיני דברים שנותרו. וכך תמיד היה קורה, שאם אין לי זמן או סבלנות להשלים את המטלה עד הסוף, הדבר שנשאר לא מסודר הוא הדבר שהכי מפריע לי בעיניים ומעיק עליי. ואם אני לא מגיעה לשלב האחרון, אני לא זוכה, או אולי אפילו לא זכאית, להרגשה הטובה שנותן לי שיש פנוי.

השבוע, ברגע של הארה, הבנתי שאני קובעת את החוקים. ואם יותר חשוב לי שהשיש יהיה פנוי, אני יכולה לעשות את זה בתור צעד ראשון. לרכז את כל הכלים בתוך הכיור או לפחות באיזור אחד צדדי, להחזיר למקום דברים שנשארו מפוזרים מהכנת הארוחה האחרונה, ולנגב את השיש. וככה, תוך כדי שאני שוטפת את הכלים, אני כבר רואה בזווית העין את השיש הנקי והוא משמח אותי. ואם לא יישאר זמן או כוח לעשות את הכל, לפחות עשיתי את הדבר שהכי מושך את תשומת לבי והכי נעים לי, וזה גם ייתן לי יותר מוטיבציה להשלים את המשימה בהמשך.

זה ניואנס ממש קטן, ואני שמה לב שאני מרגישה קצת בושה לכתוב על זה. משהו בי שאומר: "בזה את מתעסקת? זה בכלל לא חשוב! אין לך דברים משמעותיים יותר לכתוב עליהם?".

ובכל זאת, אני בוחרת לשתף בזה כי אני מרגישה שזה נוגע במשהו עמוק יותר. כל מקום, אפילו קטנטן, שבו התנועה האוטומטית והלא מודעת עוברת התמרה לבחירה שיש בה נוכחות ותשומת לב, מרחיב את האור ומשפיע גם על בחירות ומעשים שלנו בהקשרים אחרים בחיים.

מזמינה גם אותך לחקור בסקרנות מהו ה"שיש הנקי" שלך (בין אם בבית או בהקשר אחר לגמרי), והאם אפשר לתת לו לגיטימציה ועדיפות בהתייחסות הפנימית שלך אליו.