בנובמבר 2018 כתבתי פוסט על נושא החיסונים.
הו, כמה זה נראה מזמן, תקופת חיים אחרת לגמרי.
אז כתבתי אותו מתוך התבוננות על דברים שקורים, דברים שהרגשתי, תחושות שרציתי לבטא.
עכשיו בא לי לכתוב משהו אחר לגמרי, ופשוט לשתף בדילמה האישית שלי. כי מן הסתם אני לא היחידה עם הדילמה הזו, ואולי השיתוף הזה יוכל לתת משהו למישהי.
אז, אני מניחה שכמו חלק ממי שלא התחסנו, גם אני מתלבטת אם להתחסן נגד קורונה.
יש לי הרבה מחשבות קשות על מה שמתרחש כאן ברמה הציבורית בהקשר של החיסון, הרבה דברים שאני חושבת שמתנהלים בדרך לא אחראית ולא בריאה.
ויש את מציאות חיי היום יום.
במציאות הזו קורים הרבה דברים לא הגיוניים, שהם הרחק מחוץ לשליטתי, ושלא הייתי בוחרת באף אחד מהם אם זה היה תלוי בי.
לפני שבוע, בשעת בוקר שבה כבר היינו כמעט לקראת יציאה לבית הספר, קיבלנו הודעה שהבן שלנו נכנס לבידוד ולכן לא יכול להגיע לבית הספר. הם הספיקו להיות יומיים בבית הספר אחרי חופש פורים, שלפניו היה שבוע וחצי של לימודים אחרי הסגר הארוך. מכיוון שאני לא מחוסנת, נכנסתי איתו גם אני לבידוד. הופס, שבוע וחצי של תכניות שהתבטלו, ימי עבודה שאני צריכה לבטל, הפרדות בתוך הבית כדי לא לפגוע בשגרת החיים של הבנות הגדולות שרק התחילה להתקיים מחדש אחרי חודשים ארוכים מאד של שיבושים בדרגות משתנות, שבוע וחצי בלי לחבק או לנשק אותן, בלי להתקרב ובלי לאכול ביחד. שבוע וחצי להיות בבית ושוב לשבור את הראש איך מעבירים ימים שלמים, שוב לנסות לעבוד מהבית ולנסות ליצור עבורו ועבור כולנו שגרה נעימה ובריאה עד כמה שאפשר בתוך המצב המאד לא נעים הזה.
ובאופן בלתי נמנע אני מוצאת את עצמי חושבת - אם הייתי מחוסנת, לא הייתי מחויבת להיות בבידוד במצב כזה. הייתי יכולה גם להיות עם הבן שלי, ולתמוך בו כשהוא עובר את הימים הרבים האלה בבית (מרגיש מצוין מבחינה פיסית, עבר בדיקה שלילית לקורונה), וגם שיהיו לי יותר משאבים של שפיות - האפשרות לצאת להתאוורר, להחזיק עבור עצמי עוגנים של שגרה שנותנים לי הרבה כוחות, שמתוכם גם יש לי יותר לתת לאלה שזקוקים לי. אני מוצאת את עצמי חושבת, שאולי בתוך המציאות הלא הגיונית הזאת, ומתוך סיכוי לא מבוטל שזה יכול לקרות שוב, ומי יודעת עוד כמה פעמים, מרחב התנועה שהחיסון יאפשר הוא דרך עבורי לשמור על בריאות נפשית טובה יותר לאורך זמן.
ואז עולה בי קול שאומר - זו לא סיבה טובה להתחסן, זו לא סיבה נכונה.
ואני מרגישה שאין לי תשובה טובה בשבילו, כי אני גם לגמרי מסכימה איתו, וגם - זו כן סיבה שעולה עכשיו. והיא אולי לא טובה או נכונה, אבל היא לגמרי אמיתית.
עולה לי זיכרון ממשהו שקרה לפני בערך 20 שנה. הייתי סטונדטית צעירה לפסיכולוגיה בירושלים, והתחילה תקופה של פיגועים באוטובוסים. הנסיעה באוטובוס היתה חלק יומיומי מהחיים שלי, ופחדתי מאד מאד. בכל יום, בדרך הלוך וחזור מהאוניברסיטה, הייתי יושבת דרוכה באוטובוס, מסתכלת בחשדנות על כל נוסע שעולה, האם ייתכן שזה אדם שעלה עכשיו על אוטובוס כדי להתפוצץ?
היה בי משהו שהאמין שהחושים שלי מספיק חדים כדי שאני ארגיש אם משהו כזה עומד לקרות, שאם אהיה ערנית ודרוכה, אוכל לזהות אדם שעומד לעשות משהו כזה. לשמחתי, לא היתה לי "הזדמנות" לבדוק אם צדקתי, אבל כן היו כמה פעמים שבהם ירדתי מאוטובוס באמצע הדרך כי לא הרגשתי בטוחה. כשסיפרתי לאבא שלי על הפחדים שלי, הוא הגיב בהצעה מעשית ונדיבה - לקנות רכב כדי שאוכל להרגיש בטוחה יותר בנסיעות. בו זמנית, אצלי התעורר רעיון מכיוון אחר - אם אני מרגישה חרדה, אני אלך לטיפול כדי לגעת בלב העניין ולקבל מענה שמגיע מבפנים, ולא מתוך שינוי המציאות החיצונית.
עד היום, ההבדל הזה בהתייחסות לאתגרי החיים מאד מאפיין את שנינו :-) אז, לפני 20 שנה, שני הדברים קרו. התחלתי ללכת לטיפול רגשי בפעם הראשונה בחיי, והעמקתי אל תוך מסע של גילוי עצמי והתפתחות שנמשך עד היום, ושהליווי הטיפולי הוא עבורי חלק בלתי נפרד ממנו. וגם, ההורים שלי קנו לנו רכב קטן וחמוד, ולא נסעתי יותר באוטובוסים בירושלים. בטיפול ההוא גיליתי על עצמי דברים שלא דמיינתי, ויחד עם עוד הרבה נושאים אחרים פגשתי גם את החרדה, התפתחתי והתרחבתי בהתמודדות שלי איתה. במקביל, גם המעבר לנסיעה ברכב נתן לי תחושה בטוחה ומוגנת הרבה יותר.
מתחת לסיבות הפרקטיות להתחסן, יש בי גם פחד וחרדה מפני הקורונה. לא תמיד הפחד הזה פעיל, לא תמיד הוא משכנע. יש זמנים שבהם אני מרגישה בטוחה גם מול האפשרות שאדבק במחלה, ומאמינה שאם אחלה, אעבור אותה בקלות יחסית. בזמנים אחרים, עולים בי פחדים גדולים מפני קושי לנשום, מפני אשפוז בבית חולים, מפני השפעות קשות לאורך זמן. רוב הזמן אני לא פוחדת שאמות מקורונה, ומידי פעם אני כן. עולים בי פחדים ממחלה שיהיה בה הרבה סבל ושתפגע בבריאות שלי לאורך זמן. יש בסביבתי הקרובה אנשים שחלו באופן קשה עם השפעות מתמשכות, כך שזה משהו שנוכח במרחב החיים שלי. גם כאן, יש תנועה מתמדת בין אירועי החיים, להתרחשויות הפנימיות, בין השפעות של הסביבה, לחקירה פנימית מעמיקה שאני ממשיכה לעשות מול כל מה שהחיים מזמנים אלי.
ועל כל זה, אין לי תשובות טובות או חד משמעיות.
כי יש המון חוסר ודאות, ואף אחד לא יכול להבטיח לי שום דבר.
אולי אדבק ואולי לא, אולי אעבור את המחלה בקלות ואולי לא. אם אתחסן, אולי זה יהיה ממש בסדר, ואולי יהיו לזה השלכות קשות בעתיד.
הרבה מהדברים שהייתי עושה למען בריאותי באופן קבוע ושוטף עד לפני שנה, מתאפשרים הרבה פחות מאז תחילת הקורונה. החיים נהיו מאתגרים הרבה יותר, אני חווה שחיקה והידלדלות של משאבים. וזה עדיין כאן, עדיין נמשך, ובתוך זה אני ממשיכה לחפש את הדרך, והדרך ממשיכה להתפתל ולהשתנות כל הזמן.
אני מרגישה שאחד השיעורים הגדולים שלי מתקופת הקורונה היא הצניעות, ההצטמצמות שוב ושוב אל מה שקיים ברגע הזה. מה אפשרי ונגיש לי עכשיו, היום, השבוע? מה שהרגיש טוב אתמול, כבר לא בהכרח יעבוד היום.
עד לא מזמן החיסון הרגיש לי כמו משהו רחוק, שלא כל כך קשור אלי באופן אישי. שמחתי עבור יקיריי שרצו להתחסן ועשו זאת, והיה לי די ברור שלעת עתה, הבחירה האישית שלי היא לא להתחסן. אחרי השבוע האחרון שעברתי, כרגע זה מרגיש ממש אחרת. מי יודע מה יוליד מחר?
בתמונה: עץ אגוז מלך (Walnut), כמחוות תודה אישית לתמצית פרחי באך של צמח זה. זוהי אחת התמציות האהובות עלי כבר הרבה שנים, יש לה איכות מאזנת ומקרקעת בזמנים של שינויים ומעברים, ובתקופה האחרונה אני לוקחת אותה באופן קבוע.