מרחב ביטוי

ברוכות הבאות וברוכים הבאים לבלוג החדש שלי!

זהו פרוייקט בהתהוות, ויש עוד המון דברים שאני לא יודעת לגביו. בינתיים זה מרחב לביטוי, ועם הזמן נגלה ביחד מה עוד מבקש לקרות בו. 

על קוביה הונגרית ועל בושה

נורא התחשק לי לכתוב את הכותרת הזאת. עכשיו נראה אם אני אצליח לאסוף את כל החוטים שנמצאים בתוכי אל המקום שבו זה באמת מתחבר.


לפני שבוע בערך שיחקתי עם קוביה הונגרית בפעם הראשונה בחיים שלי.

הזיכרון הראשון שלי מקוביה הונגרית הוא מהשכנים שגרו בדירה לידינו כשהייתי ילדה. זו היתה משפחה עם שלושה בנים שהיו גדולים ממני בהרבה, אני לא זוכרת בכמה שנים אבל זוכרת את התחושה שהם ענקיים. ויש לי איזה זיכרון עמום של לבקר שם כילדה, ושל קוביה הונגרית. אני לא זוכרת אם אחד מהם היה משחק איתה בעצמו, או שהיו מציעים לי אותה כי זה היה המשחק היחיד שהיה להם בבית. אני זוכרת את הצורה שלה, את הצבעים, אבל אין שום זיכרון של תחושה שאני יודעת מה לעשות איתה.

לפני שנתיים או שלוש היה טרנד חזק של קוביה הונגרית בבית הספר של הילדים, והבת שלי מאד מאד רצתה גם. מתישהו היא קיבלה, והבנות התחילו לשחק בזה. הן הגיעו לרמה שבה הן יודעות לפתור צד אחד, ואז זה הגיע למיצוי ונזנח לטובת עיסוקים אחרים.

גם בסיבוב הזה, לא התקרבתי. יש משחקים של הילדים שאני מאד אוהבת לשחק, יש כאלה שמשעממים או מעצבנים אותי, הקוביה היתה משהו שאני לא מתקרבת אליו בכלל. כאילו היא ואני לא באמת מתקיימות באותו עולם.

ממש לאחרונה, הבן הצעיר שלי גילה את הקוביה הרדומה והתחיל לשחק איתה.


{עכשיו הזמן לקצת רקע לסיפור :-)

התפיסה המרחבית שלי מאותגרת מאד.

קשה לי להתמצא במרחב. האינטואיציה שלי לגבי כיוונים בדרך כלל מובילה אותי לכיוון ההפוך מזה שאליו אני מנסה להגיע, ואני יכולה בקלות להתבלבל גם במקום שגרתי בו שנים אם עבר זמן מאז שהייתי בו בפעם האחרונה. אני זוכרת שמות של מקומות, ומספרי כבישים, אבל לא את המקומות עצמם, ועוד פחות את היחסים שלהם עם המרחב שסביבם.

מלחיץ אותי לנהוג לבד למקומות שאני לא מכירה כי אני פוחדת ללכת לאיבוד, מלחיץ אותי במיוחד אם אני לא יכולה לדעת מראש איפה תהיה לי חנייה, כי אני פוחדת לא למצוא את הדרך מהחנייה אל המקום שאליו אני צריכה להגיע, או לא למצוא את הדרך חזרה אל האוטו. מלחיץ אותי לנהוג בערים גדולות וצפופות כשיש המון גירויים בו זמנית ואני צריכה לקבל החלטות מהר, ועלולה למצוא את עצמי במקום אחר לגמרי מזה שאליו אני מנסה להגיע. אפילו בעיר הקטנה שבה אני גרה כבר ארבע שנים, יש איזורים שאני לא מצליחה לקלוט איך הם מאורגנים.}


בהסתכלות אחורה, אני מבינה שגם כילדה תמיד היה בי מתח מללכת לבד למקומות לא מוכרים, אבל כשהולכים ברגל הכל קורה לאט יותר ויש יותר זמן להבין ולבדוק. רק אחרי שלמדתי לנהוג והתחלתי לנסוע למקומות רחוקים יותר פגשתי את המגבלה הזו במלוא עוצמתה.

התקופה הכי קלה ונעימה בחיים שלי מהבחינה הזאת היתה כשגרתי לבד בניו יורק בגיל 20. כל העיר מסודרת במשבצות, הרחובות ממוספרים מדרום לצפון וממזרח למערב, וכל מה שהייתי צריכה כדי לדעת אם אני מתקדמת בכיוון הרצוי היה ללכת עד לפינת הרחוב הבאה ולבדוק את המספרים. הייתי הולכת שעות ברגל ומרגישה בטוחה, בלי הפחד התמידי מללכת לאיבוד.


במשך הרבה שנים מאד התביישתי בזה. הרגשתי שאני פגומה, שמשהו אצלי לא בסדר. זה שבמשפחה שלי היו מקניטים אותי וצוחקים על הנטייה שלי ללכת לאיבוד לא ממש עזר לתחושה. הביך אותי להיחשף בחוסר ההתמצאות שלי ובחוסר הבטחון שהרגשתי בכל מיני מצבים, שעבור אנשים אחרים הם טריוויאליים. נדמה לי שהאמנתי שיש שם איזה משהו שאני עושה לא נכון, ושאם אני אתאמץ יותר, או אעשה את הדברים הנכונים, זה יצליח.


לקח לי הרבה זמן להתעורר לאמת הפשוטה והברורה, שזו מגבלה. שכמו שיש דברים שבאים לי מאד בקלות ואני לא מתאמצת בשבילם, יש דברים שהם מאד מאתגרים בשבילי ולא באים בקלות בכלל. כמו שאני צריכה משקפיים כדי לראות טוב, אני צריכה עזרה כדי להתמצא במרחב. לא כי עשיתי משהו לא בסדר, כי ככה אלהים ברא אותי.


וכאן יש טוויסט בעלילה.

ככל שאני יותר יכולה לראות את המגבלה שלי בעיניים נקיות, ולא מתוך נקודת המבט של הבושה, מתחילה להתרחש תנועה עדינה במקומות שהיו קפואים המון זמן. אני מגלה לאט לאט שיש מקומות שאני כן מזהה וזוכרת, שיש מקרים שבהם אני כן מרגישה את הכיוון הנכון. אני מוצאת את הדברים שיכולים לעזור לי ולהקל עלי כשאני באה למקומות חדשים, אני נותנת לעצמי יותר לגיטימציה להיות כמו שאני ויותר אמפתיה למורכבות שהמגבלה הזאת מוסיפה לחיים שלי.


ובימים האחרונים, עם חזרתה של הקוביה ההונגרית אל שולחן הסלון, התחלתי לשחק איתה בעצמי. כשהבן שלי מסביר לי במתיקות ובסבלנות איך אני צריכה לסובב את "לאסוף" אלי את הריבועים השונים, אני מרגישה שהוא מדבר אלי בסינית, ושהעיניים שלו רואות דברים ששלי פשוט יכולות לקלוט. כשבן הזוג שלי אומר "תתחילי ממה שקל", זה כבר מרגיש הרבה יותר אפשרי ומעודד, וכשהוא מנסה לעזור לי עם מה שיותר מסובך, אני שוב הולכת לאיבוד בהסברים. אבל מפה לשם, בלי שאני יודעת להסביר במילים מה אני עושה או לקרוא לכיוונים בשמות, למדתי גם אני לפתור צד אחד בקוביה. וזה אפילו נחמד לי.

ההוכחה בתמונה :-)