top of page

מרחב ביטוי

ברוכות הבאות וברוכים הבאים לבלוג החדש שלי!

זהו פרוייקט בהתהוות, ויש עוד המון דברים שאני לא יודעת לגביו. בינתיים זה מרחב לביטוי, ועם הזמן נגלה ביחד מה עוד מבקש לקרות בו. 

לקבלת עדכונים על פוסטים חדשים בבלוג אפשר להירשם כאן

מייל

על הכתיבה


יש תקופות שבהן אני לא מסוגלת לכתוב דברים ולפרסם אותם. אני מנסה, וההרגשה היא כמו של חלקים של פאזל שלא מתאימים. אני מתחילה ומפסיקה, מנסה ומוחקת. הכל מרגיש פרטי מידי, גולמי מידי, לא רלוונטי או לא מספיק מעניין.

ואני לא רוצה ולא מסוגלת לשלוח משהו שאני לא מחוברת אליו, לא מרגישה בו את הזרימה. 


הרבה פעמים אני מרגישה, שבעולם שלנו בתקופה הזו יש יותר מידי מילים. רצף אינסופי של מודעות, פוסטים, פרסומים, מידע אינפורמטיבי, חדשות, ועוד ועוד ועוד. אם אני לא בתשומת לב לווסת את כמות המילים שאני קוראת ואת המקור שממנו הן מגיעות, אני מאד בקלות מוצאת את עצמי מוצפת לחלוטין. נדמה לי, שהקושי לכתוב בתקופות מסוימות קשור לפחד שלי להצטרף אל ההצפה הזאת ולהוסיף לעולם מילים שאני מרגישה שהן סתמיות.

לעצמי במחברת אני כותבת המון, זה חלק בלתי נפרד משגרת היום יום שלי ואחד הכלים הכי משמעותיים בדרך האישית שלי. אבל כשאני כותבת "החוצה", לעולם, זה מגיע ממקום אחר.


הדבר המשמעותי ביותר שקורה מבחינתי בכתיבה החוצה, הוא מעבר של אנרגיה ממני אל מי שקוראת וקורא. התוכן הוא גם חשוב כמובן, אבל במקום עמוק יותר מהתוכן נמצאת הכוונה. המצב הפנימי שבו אני נמצאת בזמן שאני כותבת, התחושה שיש משהו גדול יותר ממני, שזורם דרכי ומוצא ביטוי במילים שלי כדי להגיע אל אנשים נוספים, הם הלב של הכתיבה הזאת בשבילי. 


לפני לא מעט שנים למדתי בקבוצה של לימודי ימימה, ואני זוכרת שיעור אחד שבו המורה הציעה לנו לשאול את עצמנו, לפני שאנחנו ניגשות לסיטואציה מסוימת או למפגש עם אדם אחר: "האם אני באה לתת או לקבל?".


השאלה הזאת נשארה איתי, והיא עוזרת לי בהרבה מצבים, במיוחד ביחס לכתיבה. 


אין כאן תשובה אחת נכונה ואין אפשרות לטעות. ברור שלפעמים אנחנו ניגשות למצבים מסוימים מתוך צורך, נזקקות, כמיהה, ואנחנו באות כדי לקבל. אין בכך שום דבר רע. הדבר המהותי בעיני הוא להיות במודעות לכך, ולזהות את המקומות שבהם יש ערבוב בין תנועה של נתינה לבין תנועה שמגיעה מצורך. וההבדל ביניהם הוא לפעמים מאד דק.


אצלי יכול לקרות הרבה פעמים, שאני מעורבת בסוגים שונים של נתינה, אבל המקור האמיתי לנתינה הזאת נובע מהצרכים שלי. צורך לרַצות אחרים ולהיות טובה, צורך להרגיש שצריכים אותי, רצון בהערכה, בתשומת לב, בהתפעלות, צורך באישור ופחד לאכזב, רצון להרגיש אהובה, שייכת, משמעותית, ועוד. 

האם זה הופך את הנתינה שלי לחסרת ערך, או שגויה? ממש לא. בהחלט קורה שאני פועלת מתוך הצרכים האלה, ועושה דברים שמאד עוזרים ותורמים לאנשים אחרים. וזה יופי.

אבל כשאני לא בחיבור לצרכים שלי, ולא יודעת מתוך מה אני פועלת, יכול להתעורר כאב רגשי או אכזבה כשהצרכים שלי לא מתמלאים מתוך הנתינה לאחרים.


בכתיבה שלי, פגשתי את המקום הזה הרבה.

כשהתחלתי לעסוק בטיפול לפני אי אלו שנים, היה לי מחסום כתיבה שנמשך די הרבה זמן. לא הייתי מסוגלת לכתוב על מה שאני עושה (חוץ מבאתרים יעודיים לכך), ובעיקר לא יכולתי לסבול את התחושה שמשהו השתנה בכוונה הפנימית שלי. לפני שהתחלתי לטפל כתבתי לא מעט דברי תמיכה לנשים אחרות במקומות שונים שכתבתי בהם ברשת. וכשהתחלתי לטפל, משהו שם השתבש. עלה בי קול ביקורתי ששאל - אז בעצם את כותבת כדי שמי שקוראת תתרשם ממך ותרצה לבוא אליך ולשלם לך כסף?

אני חושבת שגם לפני כן כתבתי מתוך צרכים שלי, אבל בשלב ההוא כל מה שרציתי היה להרגיש שאני יכולה לעזור, שמשהו שאני כותבת ונותנת יכול לעזור למישהי אחרת להרגיש יותר טוב. ברגע שנכנס לשם גם עניין מקצועי וכלכלי, זה הפך לבלתי נסבל בשבילי.


השאלה הזאת - האם אני באה לקבל או לתת? עזרה לי. 


אחרי תקופה ארוכה למדי של בלבול, תסכול, חסימות וחיפוש דרך, הבנתי, שהדרך היחידה שבה אני אוכל לחזור לכתוב ולהמשיך להתפתח עם זה, היא אם תהיה אצלי הפרדה ברורה בין שני המצבים האלה. אני צריכה שיהיה לי מאד ברור מתי משהו שאני כותבת הוא כדי לספר לאנשים על משהו שאני רוצה להציע כחלק מהעשייה הטיפולית שלי, כלומר פרסום, ומתי אני כותבת פשוט כי יש לי משהו לתת, משהו שאני רוצה לחלוק.


וכשהבנתי את זה, נפתח בפני שביל חדש. התחלתי לחוות משהו שלא הכרתי קודם - שיש מילים שמבקשות להגיע דרכי, אבל הן לא ממש מילים שלי. כן, אני זאת שמנסחת, והן מקבלות את הצורה שלי ויכולות לבטא משהו מתוך מי שאני ומתוך חוויות אישיות שלי בחיים, אבל הן גם נוגעות במשהו רחב יותר, והן לא שייכות לי. אין לי בעלות עליהן, אני לא כותבת אותן כדי שיחשבו עלי משהו כזה או אחר, אני לא רוצה שום דבר מאף אחד, אני רק אומרת כן למשהו שמגיע.

(זה כמובן לא אומר שאני לא מושפעת מתגובות או מהיעדרן, או שלא אכפת לי מה אנשים אחרים חושבים על מה שכתבתי. ובכל זאת זה מרגיש בפנים מאד אחרת מאשר לכתוב מתוך הצורך בתשומת לב ובתגובות, או מתוך רצון לקדם את העשייה שלי).


אחרי כמה שנים שבהן זה היה מופרד לחלוטין, נולד בי הרצון להקים את האתר הזה, שיוכל להיות בית לכל הדברים השונים שאני כותבת. ההפרדה כבר מאד מבוססת בתוכי, ואין לי צורך לחלק את הכתיבה שלי למקומות שונים. ובכל זאת, עדיין קיימת בשבילי הפרדה פנימית ברורה בין ה"חדרים" השונים של הבית הוירטואלי שלי, והיא עוזרת לי להתבטא באופן יותר חופשי ונקי במרחב של הבלוג.


הכתיבה כאן, ובמכתבים שאני שולחת, מאפשרת לי להעמיק בדרך הזו. להתמסר אל מה שמגיע דרכי, אל המסע המשותף שלנו, אל האפשרות להעביר כוונה עמוקה באמצעות מילים. הרבה פעמים קורה שבזמן כתיבה על נושא כלשהו אני חושבת על מישהי מסוימת שקוראת, ולפעמים גם קורה שהיא (או הוא :-) ) מזהה מתוך המילים את ההתכוונות האישית שלי אליה בתוך תהליך הכתיבה. כשאני מתחברת למקום הזה, אני מרגישה סיפוק עמוק. 

35 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

Comments


bottom of page