מרחב ביטוי

ברוכות הבאות וברוכים הבאים לבלוג החדש שלי!

זהו פרוייקט בהתהוות, ויש עוד המון דברים שאני לא יודעת לגביו. בינתיים זה מרחב לביטוי, ועם הזמן נגלה ביחד מה עוד מבקש לקרות בו. 

מחשבות על חיסונים

הפוסט הזה שונה מדברים שאני בדרך כלל כותבת, ונדרשת ממני יציאה מאיזור הנוחות והבטחון שלי כדי לכתוב אותו. בדרך כלל אני כותבת על דברים מאד פנימיים, בעיקר תהליכים נפשיים ורוחניים.

אני נמנעת מלכתוב על נושאים יותר ציבוריים.

גם כי אני מרגישה שהרבה יותר קשה לי לבטא משהו נקי בהקשרים האלה,

גם כי אני מאמינה שהדבר הכי משמעותי ואמיתי הוא דיוק פנימי, ושממנו צומחת גם פעולה מדויקת בעולם ובמרחב הציבורי,

וגם כי אני מפחדת מביקורת. אני מפחדת שיחשבו עלי דברים לא טובים, או שלא יעריכו אותי.


אבל אני אשה אמיצה :-)

ולכן אני רוצה לכתוב היום על חיסונים.


אני לא מייצגת שום אג'נדה, אני לא משתייכת לשום קבוצה. אין בי טיפת ביקורת על בחירות של אנשים אחרים, לשום כיוון. (לא שאני אדם שאין בו שום ביקורת, אבל בנושא הזה אני באמת לא מרגישה אותה).


ונדמה לי, שמה שאני חווה מאד מאד בקטן בהקשר של חיסונים, המון אנשים בחברה שלנו חווים בדרכים הרבה יותר קשות ופוגעניות. אז יש לי כאן הזדמנות לבטא משהו, מתוך ההתנסות המצומצמת שלי.


בחרתי לא לחסן (כמעט) שניים מילדיי. זו לא היתה החלטה פשוטה לקבל, וגם ההסבר שלי על התהליך שעברתי והשיקולים שהובילו להחלטה, הוא לא פשוט. זה חלק מתפיסת עולם הרבה יותר רחבה מאשר עניין החיסונים עצמם, זו חלק ממכלול רחב של החיים שבחרנו לחיות כמשפחה.

וכשאני קוראת על עניין החיסונים ועל איך אנשים רבים שהם בעד חיסונים מציגים את אלה שלא מחסנים, המילה שעולה לי היא דמוניזציה. מציגים אותנו (האם יש דבר כזה בכלל? האם זו קבוצה?) כאנשים הזויים, שמאמינים למידע שקרי שמופץ, שמתנגדים לממסד, שפוגעים בכל החברה, שפועלים בטפשות ובחוסר אחריות. קשה מאד היום למצוא ברשת מידע ענייני בנוגע למחלות או לחיסונים, בלי שיש בו השמצות על מי שבוחר לא לחסן, או הפחדות.

הדמוניזציה הזו לא מאפשרת דיאלוג אמיתי, ורוב הזמן אני גם לא מרגישה שיש עניין בדיאלוג.

אפשר להגיד עלי כל מיני דברים, ייתכן שחלק מהבחירות שלי בחיים נתפסות על ידי אחרים כהזויות :-) וזה ממש בסדר. אבל אי אפשר להגיד עלי שאני טיפשה או מנותקת מהמציאות (אפשר, כמובן. אבל זו לא תהיה אמת). אני אשה משכילה, חכמה מאד, אני משקיעה המון אנרגיה, זמן, מחשבה ומשאבים בחינוך וגידול ילדיי ובהחלטות שקשורות לכך.


בגלל שבחרתי לא לחסן, אנשים מניחים לגבי כל מיני הנחות. הם מייחסים לי אמונות, דעות, ותכונות, שאין בהן אמת. כי ככה אנחנו רואים את המציאות כשיש לנו סטיגמות על אנשים וקבוצות מסוימות. והרבה פעמים סטיגמות הן קיצור דרך, כשאין לנו מספיק אומץ או כנות כדי לקיים שיחה אמיתית. נדרש מאמץ, ואומץ, והתמודדות עם חוסר נוחות כדי להכיר בעומק המורכבות של הדברים, כדי להכיר בלגיטימיות של דעות שונות ובחירות שונות ומצבי קיום שונים. הסטיגמות עוזרות לנו להרגיש יותר נוח עם עצמנו ועם הדרך שבחרנו בה, אבל הן עושות את זה דרך ביטול והקטנה של אחרים.


אני יודעת על עצמי, שכשאני מרגישה שהאדם השני לא באמת מקשיב לי, ושומע את הדברים שלי מבעד להנחות שכבר יש לו לגבי, אני בדרך כלל לא מנסה להסביר. אין לי עניין לשכנע, להתנצח, או להיכנס לעימות. אין לי כאן אג'נדה.

אני מאמינה שכולם יכולים להרוויח משיח אמיתי וקשוב. אני מאמינה שאם הרבה אנשים בוחרים היום לא לחסן, זה משהו שחשוב להקשיב לו. לא לפטור אותו כטיפשות או בורות, ולא התייחס אליו כאל משימת שכנוע קולקטיבית. ואני מאמינה שנושא החיסונים הוא רק דוגמא אחת לפילוג שקיים בחברה שלנו בהרבה הקשרים ובין הרבה קבוצות. בכל פעם שאנחנו מצליחים להקשיב ולהתייחס בכבוד למישהו שחושב או מאמין (או נראה או מתנהג) אחרת מאיתנו, זה צעד של ריפוי.


(והפעם אין תמונה, כי אני לא מוצאת תמונה שמבטאת את מה שאני מרגישה בהקשר הזה).


0 צפיות