מרחב ביטוי

ברוכות הבאות וברוכים הבאים לבלוג החדש שלי!

זהו פרוייקט בהתהוות, ויש עוד המון דברים שאני לא יודעת לגביו. בינתיים זה מרחב לביטוי, ועם הזמן נגלה ביחד מה עוד מבקש לקרות בו. 

להיות אדם רגיש מאד



עבורי, אחת המילים שהכי קשורות ללהיות אדם רגיש מאד היא הצפה. אני מדמיינת כלי פתוח, או קערה, שזורמים לתוכה מים. בשלב מסוים היא מתמלאת, ואז המים גולשים החוצה וממשיכים לזרום, וכבר אין ממש משמעות למה נמצא בתוך הקערה ומה מחוץ לה. לפעמים השלב הזה מגיע מאד מהר.


הקערה הזאת היא אני :-) וחלק ממה שמאפיין את הרגישות, הוא שהקערה מאד פתוחה. מה שזה אומר, זה שהמון דברים קטנים, לפעמים אפילו קטנטנים, נכנסים ותופסים מקום בפנים. דברים שהרבה אנשים אחרים לא בהכרח ישימו לב אליהם, או ישימו לב אבל לא יתעכבו עליהם יותר מידי, דורשים ממני תשומת לב. למשל, אם אני מגיעה למקום מוכר והחדר מסודר קצת אחרת, או שמצב התאורה מאד שונה מבדרך כלל, או נמצאים שם אנשים חדשים שאני לא מכירה, או שיש הרבה רעש, זה משפיע. אם מישהו סביבי נמצא במצוקה או במצב רוח לא טוב אני בדרך כלל מייד מרגישה את זה, וגם זה משפיע. אם יש אנרגיה מאד חזקה סביבי - של התרגשות, או מתח, או פחד, גם אותה אני חווה בצורה מאד חזקה. אם מישהו משנה משהו במראה שלו (תספורת, משקפיים) אני מייד שמה לב, ואם זה שינוי גדול יכול לקחת לי זמן להתרגל...


כשהקערה מלאה עד גדותיה, זה סימן שכבר קצת, או הרבה, מאוחר מידי. החוויה הרגשית והגופנית של הצפה היא שילוב של מצוקה וקהות, הרגשה שכבר אי אפשר ממש להרגיש או לקלוט שום דבר. כדי שאני אוכל להיות בטוב עם מה שנכנס אליי, אני זקוקה למקום פנוי. ואז יש לי מרחב לעבד, להפנים, לשחרר החוצה מתוכי אנרגיות מיותרות. אני זקוקה לזמן שקט, עם עצמי, באופן קבוע. זמן של כתיבה, תנועה, התמקדות, בהייה, כל פעם מה שמתאים. כשיש לי את הזמן הזה, הקערה נשארת באיזון יחסית טוב בין מלאה לריקה ואז אני יכולה הרבה יותר ליהנות מדברים שאני עושה ומהמפגש שלי עם העולם, והרבה יותר לתת מעצמי.


תקופות שבהן זמן כזה לא מתאפשר (שכמובן קיימות בחיים, במיוחד כאמא לילדים), הן אתגר בשבילי. אחד הדברים שגיליתי בשנים האחרונות, הוא שאם יש יום או כמה ימים אינטנסיביים בלי מספיק זמן שקט, אני אמצא את עצמי ערה באמצע הלילה (בדרך כלל בסביבות 3-4), גם אם אני ממש עייפה וזקוקה לשינה. פעם הייתי מאד מתנגדת להתעוררויות האלה, היום אני כבר רואה אותן ממש אחרת ומקבלת אותן באהבה. עבור המערכת שלי, יש תקופות שבהן הצורך בשקט ובזמן עיבוד הוא יותר חזק מהצורך בשינה.


כשהייתי אמא לתינוקות, לקח לי זמן לגלות שהאמירה הזאת של: "שימי את התינוק במנשא ותמשיכי בענייניך כרגיל", לא נכונה לגבי. בשבילי, לשאת תינוק/ת במנשא היתה פעולה אקטיבית לחלוטין, ולא השאירה הרבה מקום נוסף לפעילות נוספת. משקל התינוקת על גופי, הלחץ על האיזורים השונים של הגוף, התנועה שלה, הקולות שהיא משמיעה, כל זיע של חוסר נחת.... בתוך הבית, או בטיול לבד עם התינוקת, יכולתי לעשות את זה בטוב. אם הייתי מנסה לצאת לאיזה שהוא מפגש חברתי כשהתינוקת עליי, הייתי חוזרת הביתה מותשת, מוצפת, וגם מבולבלת מאד. המון זמן לא הבנתי למה זה כל כך קשה לי, ואיך כל האמהות האחרות כל כך נהנות, ורק בשבילי לנסות לנהל שיחה תוך כדי שאני מניקה או תוך כדי שהבת שלי מנסה לתפוס את תשומת ליבי בארגז החול זאת משימה כמעט בלתי אפשרית. שוב ושוב היתה חוזרת התחושה של התסכול, וההרגשה שמשהו לא בסדר אצלי. משהו פגום.


היום, תודה לאל ולתהליכי התפתחות, אני מבינה את זה הרבה יותר, ויש לי הרבה יותר גמישות ודרכי התמודדות (למשל נשימה, הגנות אנרגטיות, תשומת לב לתחושת גוף, ובעיקר הרחבת ההסכמה הפנימית להיות בדיוק כמו שאני). החיים שלי בנויים בקצב ובאופן שלוקח בחשבון את הצרכים האלה, ומאפשר לי ליהנות מהיתרונות המופלאים של הרגישות הזאת. מהיכולת להתמסר, להעמיק, להיות קשובה לפרטי פרטים.

נדמה לי שאצל אנשים רגישים שונים המוקד של הרגישות יכול להיות שונה (ותמיד מעניין אותי לשמוע ולקרוא איך זה בשביל אחרות ואחרים). אצלי זה מכוון בצורה מאד חזקה כלפי אנשים. הצד הטוב של זה הוא היכולת להרגיש את האחר ואת עצמי, לקלוט ניואנסים מאד דקים ולהתחבר לאנשים בצורה מאד עמוקה. הצד המאתגר של זה הוא שאין כפתור כיבוי :-) אז לפעמים נכנסים רשמים מאד חזקים שלא מגיעים דווקא מחוויה של חיבור, והרבה פעמים אחרי שאני פוגשת אנשים חדשים יש תחושה שהמערכת שלי ממש זקוקה למשאבים בשביל לעבד ולהפנים כל היכרות כזאת. לא נדיר בשבילי לזכור פרטים ורשמים של שיחה קצרה אחת שקיימתי עם מישהו לפני חמש שנים, גם אם מאז לא נפגשנו.


ככל שאני ממשיכה לחקור את הנושא הזה של הרגישות, אני מגלה שיש הרבה אנשים רגישים מאד שלא יודעים שהם "כאלה". עבורי הידיעה הזאת היא מאד משמעותית, כי היא עוזרת לי, בין היתר, לא להתבלבל. לא לחשוב שרק בגלל שמשהו הוא טוב או קל לרוב האנשים שסביבי, זה אומר שהוא יהיה ככה גם בשבילי. היא עוזרת לי לזכור שבהרבה מקרים, החוויה שלי היא מאד שונה משל אחרים, ולקחת את זה בחשבון כשאני בוחרת לאן ללכת ומה לעשות. ואז אני יכולה לבחור את הדברים שבאמת מזינים ומשמחים וממלאים אותי.