לאן נודדת השינה?

מאז שאני ילדה, השינה שלי מאד קלה. אני ישנה מעט יחסית, מתעוררת בקלות ומתקשה לחזור להירדם, ויש הרבה דברים שיכולים להשאיר אותי ערה בלילות. השעות האהובות עלי הן שעות הבוקר המוקדמות, במיוחד אם אני לא עייפה ויש לי אפשרות להתחיל את היום בשקט.

אני זוכרת את סופי השבוע שבהם הייתי חוזרת הביתה מהצבא, בגיל שבו בדרך כלל רק רוצים לישון עוד ועוד. הייתי מתעוררת מוקדם בימי שבת גם אם חזרתי מבילוי רק לפנות בוקר, ומחכה שעות עד שהחברים יתעוררו ואפשר יהיה שוב להיפגש ולדבר.

בשנים הראשונות של האמהות היו כמובן המון התעוררויות לטיפול בילדים, ותקופות ארוכות של לנסות לתפקד כשאני מוטרפת מעייפות ומשינה לא רציפה. אבל כבר כמה שנים טובות שהילדים ישנים מצוין ברוב הלילות, ברוך השם, ואני לא תמיד, מסיבות שלא קשורות אליהם.

המון זמן התייחסתי אל זה כאל בעיה. משהו שהוא לא בסדר, שצריך לפתור אותו או לשנות אותו. ככל שעובר הזמן, ההתייחסות הזאת מרגישה לי פחות רלוונטית. יש אנשים שיכולים לישון בכל מקום ובכל מצב, שנרדמים בקלות וישנים חזק ועמוק, יש אנשים כמוני, שממש לא, ויש את כל הטווח שבין לבין. משפט שאהוב עלי בהקשר הזה לקוח מעולם התכנות: It's not a bug, it's a feature.

קלות השינה שלי היא משהו שמאפיין אותי. היא קשורה מאד לרגישות הגבוהה שלי, ובעצם היא עולם ומלואו. למדתי שאפשר להסתכל על פרקי העירות שלי דרך מה שלא קורה בהם (כלומר, שינה), אבל אפשר גם להסתכל עליהם דרך מה שכן קורה. וזה הרבה יותר מעניין :-)

עכשיו למשל, השעה 1 בלילה וכבר הספקתי להירדם לשינה די קצרה ולהתעורר לגמרי. הימים האחרונים היו אינטנסיביים מאד עבורי. הרבה מאד עשייה, יציאה מהשגרה עם הילדים שכבר יצאו לחופשת הפסח, דברים שונים שמעסיקים אותי, ולא מספיק שקט ומנוחה. אדם אחר אולי היה מקנח רצף כזה בלילה ארוך של שינה ומתעורר עם כוחות מחודשים. אבל אצלי זה עובד אחרת....

בימים כאלה, אחד הדברים שהכי חסרים לי הוא זמן שהייה ועיבוד. זמן לכתוב, לנשום, להיות עם הדברים, להתנהל בקצב הטבעי שלי. כשזה לא מתאפשר, אני מוצאת שהצורך שלי בזה הוא הרבה פעמים חזק יותר מהצורך בשינה, גם אם אני מאד עייפה. אז הערב למשל הלכתי לישון מוקדם, אני חושבת שישנתי שעה או שעתיים, והתעוררתי. עכשיו הבית שקט, כולם ישנים, ויש לי את הזמן שאני כל כך זקוקה לו.

עוד גיליתי, שיש סוגים שונים של חוסר שינה. החוויה של להיות ערה בגלל דאגות ופחדים או מתח, שונה מאד מהחוויה של להתעורר בגלל חוסר שקט גופני כלשהו, ושונה גם מהתעוררות כמו זו של עכשיו, שנובעת מצורך בזמן שקט. בחודשי הקיץ, שבהם השהות עם הילדים לא משאירה הרבה זמן פנוי, אני הרבה פעמים מתעוררת לפנות בוקר. אני יושבת לכתוב במרפסת, כשהרחוב שקט והאוויר עוד קריר, ואחר כך יכולה לחזור לישון לעוד שעה או שעתיים.

בזכות הניסיון הרב שכבר צברתי עם סוגים שונים של חוסר שינה, למדתי לאורך השנים גם לזהות חוסר שינה שנובע מאיזה שהוא חוסר איזון בגוף ומבקש התייחסות מסוג אחר, כמו תוסף תזונה כלשהו או תנועה מסוימת.

מה שמעניין הוא, שכל עוד הסתכלתי על זה כבעיה, והייתי עסוקה במה שלא קורה, לא יכולתי ממש לראות את מה שכן. וככל שההתייחסות שלי לזה נהיית יותר גמישה, גם האפשרויות מתרחבות. אני מגלה למשל ששנת צהריים קצרה בסלון, לפעמים אפילו של דקות בודדות, יכולה לחדש את הכוחות שלי גם ביום שבו אני מאד עייפה. עוד גיליתי, כמה שיפוט יש בי כלפי המצב של עייפות, כמה קשה לי לקבל את עצמי כשאני עייפה ולאפשר לעצמי להוריד הילוך ולנוח יותר. אז בתקופה האחרונה אני מתרגלת קבלה עצמית במצבי עייפות, לומדת להיות יותר בתשומת לב למתי אני עייפה, ולמה אני זקוקה כשאני ככה.