מרחב ביטוי

ברוכות הבאות וברוכים הבאים לבלוג החדש שלי!

זהו פרוייקט בהתהוות, ויש עוד המון דברים שאני לא יודעת לגביו. בינתיים זה מרחב לביטוי, ועם הזמן נגלה ביחד מה עוד מבקש לקרות בו. 

כביסה

שני מבוגרים, שלושה ילדים, הרבה כביסות. אפילו הרבה מאד.

נהוג להפריד את החיים לדברים מעניינים ולא מעניינים, משמעותיים ולא משמעותיים, כאלה שראוי לדבר או לכתוב עליהם וכאלה שלא.

אני חושדת שההפרדה הזאת לא כל כך בריאה.

החיים קורים כל הזמן. לפעמים בלב ליבו של הדבר הכי נחשב ומעניין אפשר לחוות ריקנות ושעמום, ולפעמים אפשר לחוות סיפוק ושמחה במטלה יומיומית כמו כביסה. אם היה מתכון ברור וצפוי ומוצלח ללהרגיש טוב תמיד, כבר היינו מגלים אותו מזמן.


אני מתחילה להבין שאחת הסיבות שפתחתי את הבלוג הזה, ושקראתי לו "מרחב ביטוי" ושבינתיים אין בו שום דבר נוסף, הוא כדי ליצור לעצמי מרחב שבו אני באמת יכולה לבטא את כל מה שאני רוצה, בלי שזה יחרוג מחוקים שהמצאתי לעצמי, או מחוקים שאני חושבת שאנשים אחרים מקיימים. כל עוד כתבתי רק תחת כובע של מטפלת רגשית, הרגשתי מין מחויבות לשתף רק בדברים עמוקים ורגשיים. ואז כל מיני חלקים אחרים שלי נשארו בחוץ.


והיום אני אשכרה רוצה לספר משהו על כביסה. ואולי על הדרך תהיה גם תובנה קטנה, כי זה חזק ממני...


הקדמה:

בגדים רגילים אני מעדיפה לתלות ולא לייבש מכל מיני סיבות (ייתכן בהחלט שלא כולן מוצדקות).

תחתונים וגרביים אני מייבשת במייבש, כי זה נראה לי כמו הרבה יותר מידי עבודה לתלות אותם.

עד לפני שבוע בערך, הנוהל בבית היה שיש סלים נפרדים לתחתונים וגרביים, ומכבסים אותם בנפרד משאר הבגדים, ומייבשים במייבש.


ואז

היה לוקח לי ממש הרבה זמן למיין אותם. זה היה מין פרוייקט כזה, לשבת עם סל ענק של תחתונים וגרביים, ולהפריד לחמש ערימות, ואז לשדך את זוגות הגרביים.

והייתי דוחה את זה, כי זה היה פרוייקט. ובינתיים היינו דגים לעצמנו דברים נקיים מתוך הסל. עד שמתישהו הייתי מתיישבת לקפל. וזה היה גם נעים, קצת כמו מדיטציה, אבל גם מעייף ולוקח זמן.


ולפני שבוע או שבועיים, ברגע אחד של גאונות, לקחתי שלוש שקיות בד רשת, כתבתי על כל אחת מהן שם של אחד הילדים, ושמתי אותן בתוך סל הכביסה שלהם (של התחתונים), והודעתי להם שכל אחד מכניס את התחתונים והגרביים רק לשקית עם השם שלו. הם מספיק גדולים בשביל שזה יעבוד בקלות.

ועכשיו, אני מצרפת בכל פעם את התחתונים של אחד מהם אל מכונה של בגדים רגילים, מייבשת את זה בנפרד במייבש, ולא צריכה למיין שום דבר כי כל מה שיוצא מהמייבש שייך לאותו ילד! ואת שלנו אני מכבסת בנפרד.


הפשרות שיש בזה:

לכבס את התחתונים שלהם בטמפרטורה של בגדים רגילים

להפעיל את המייבש עם כמות קטנה יחסית של בגדים (אבל זה גם מקצר את זמן העבודה שלו כשיש מעט).


ולמה אני מספרת את כל זה?

קודם כל, אולי זה יעזור למישהי או מישהו עם הכביסה עצמה. או הרעיון הזה בעצמו, או שזה ייתן כיוון אחר למשהו שיכול להקל ולעזור. וזה תמיד טוב.


וחוץ מזה, מי שעוקב/ת אחרי הכתיבה שלי יודעת שנושא הבית הוא מאתגר בשבילי. אני מתמודדת שם עם הרבה ביקורת עצמית, מה שהופך את התחום הזה בחיי לכר פורה לעבודה פנימית והתפתחות. ומה שאני מתחילה לגלות ממש לאחרונה, הוא את העונג הבלתי צפוי שיש בשינויים שלא נולדים מתוך ביקורת או ניסיון לשפר את עצמי.

כבר הרבה מאד זמן כשאני בהרפייה מוחלטת בחזית הכביסה. לא נאבקת, לא משתדלת לשמור על סטנדרטים מסוימים. מכבסת כשאני יכולה, מקפלת כשאני יכולה, חיה בשלום עם זה שבגדים מחכים הרבה זמן לתורם. (הפלא ופלא, כולנו הולכים עם בגדים נקיים, ממש כמעט תמיד).

ומה שההרפייה הזאת אפשרה, היא הפרדה בין הערך שלי כאדם, לבין הכביסה. כן, זה נשמע אבסורד כשכותבים את זה ככה, אבל זאת התנייה שקיימת אצל כולנו, בתחומים שונים כמובן. מה זה אומר עלי, שאני לא מצליחה לתקתק את הכביסות? איך אני נמדדת ביחס למי שכן מצליחה?


כשהערך נפרד מההתניות, הכביסה היא רק כביסה. היא לא מעידה שום דבר עלי כאדם, ואני יכולה להתחיל לשים לב מה נעים לי כשאני עושה כביסה, ומה מפריע לי. לא מתוך חיפוש של איך להשתפר או להיות מוצלחת יותר (בתקווה להימנע ממפגשים מכאיבים עם הביקורת), אלא מתוך תשומת לב אמיתית ואוהבת לעצמי. ובמרחב הזה רעיונות חדשים יכולים להיוולד בטבעיות ובספונטניות. אפילו לא הייתי עסוקה במיוחד בענייני כביסות כשהרעיון החדש הגיע, הוא פשוט בא. הרעיונות המוצלחים יותר יישארו ויצטרפו לחיינו, המוצלחים פחות ימשיכו לדרכם, והכל בסדר.