מרחב ביטוי

ברוכות הבאות וברוכים הבאים לבלוג החדש שלי!

זהו פרוייקט בהתהוות, ויש עוד המון דברים שאני לא יודעת לגביו. בינתיים זה מרחב לביטוי, ועם הזמן נגלה ביחד מה עוד מבקש לקרות בו. 

ימים אחרים

היום התחלנו להרכיב פאזל של 1000 חלקים. את הפאזל הזה הרכבתי פעם אחת (בלבד) בעבר, כשהייתי בסוף ההריון עם הבן הצעיר שלי. הוא קשה מאד.

התחלנו מהמסגרת, שהיא החלק הכי ודאי בפאזל. אפשר לזהות באופן ברור מי שייך למסגרת ומי לא. ויש בזה משהו מרגיע, ומספק. גם בפאזל גדול, אפשר להרכיב אותה יחסית מהר, וזה כבר נותן איזה בסיס, מסגרת התייחסות :-)

תוך כדי ההרכבה, פעילים בתוכי כמה חלקים.


יש מקום שרוצה לשלוט. הוא רוצה סדר וארגון, למיין את החתיכות לפי צבעים, איזורים, לחלק את העבודה לשלבים. להגיע לאיזו שהיא תחושה של בעלות על התהליך, או לפחות להבנה שלו.


לצידו, יש גם משהו שמתייאש. זה נראה לו כמו משימה מייגעת ובלתי אפשרית. הוא אומר שאני אף פעם לא אצליח להבחין בין 20 סוגים שונים של חלקים ירוקים, שזה ייקח שנים ויהיה מעצבן ומתסכל ואני אשרוף על זה זמן יקר וייתפס לי הצוואר. עבור המקום הזה בתוכי, הידיעה שכבר השלמתי את המשימה הזו פעם אחת בעבר היא מאד מחזקת. אפילו שאין לי זיכרון של התהליך, יש זיכרון של המסוגלות שלי.


בשלב הנוכחי, כל חיבור בין שני חלקים מרגיש כמו נס קטן. משהו שהוא כמעט לא אפשרי. מה הסיכוי שמתוך מאות החתיכות שפזורות מולי אני אדע להרים אחת ולמצוא עוד אחת שמתחברת אליה? ובכל זאת, זה קורה. בקצב מאד איטי, באופן לא שיטתי, כל כמה זמן שתי חתיכות שכנות מוצאות את דרכן אחת אל השנייה. ובכל פעם שקורה הנס הזה, יש רגע קטן של שמחה או הודיה.


כמו כל דבר בימים האלה, אני מסתכלת על על זה גם מתוך נקודת המבט של "איך זה מתחבר למה שקורה בתקופה הזו?"

וכמו רוב השאלות שעולות אצלי בימים האלה, אני מוצאת שהן בעיקר מעלות שאלות נוספות, והתשובות מאד משתנות לאורך היום והלילה, כתלות במצב הרוח, מידת הסבלנות, האווירה בבית, כמות החשיפה למסכים, ועוד ועוד ועוד.... כלומר, אין אף תשובה שמרגישה כמו משהו מוחלט או כמו אמת מלאה.


ומה כן יש?


יש זמן.

הבנה שמחלחלת לאט, ומעמיקה עם כל יום שעובר, שגם אם ייקח ממש הרבה זמן להשלים את הפאזל, אני לא הולכת לשום מקום בזמן הקרוב. בין אם מדברים על התרחיש היותר קצר, או על תרחישים ארוכים בהרבה, כרגע אני כאן. כולנו כאן. שוהות ושוהים במה שיש עכשיו בתוכינו וסביבנו. לפעמים בהתמסרות ובאמונה, לפעמים בפחד, לפעמים בהתנגדות.


יש לי מפגש מחודש, ואחר, עם דברים שבמשך הרבה זמן היו מאד מובנים מאליהם, או קיבלו הרבה פחות התייחסות בשל עומס החיים ומעברים רבים. אני שמה לב שההתייחסות שלי לגוף היא אחרת, גם לאוכל ולבית עצמו. לרובד הפיסי של החיים. אני לא ממהרת לתת לזה שמות והגדרות, רק מכירה בכך שהחוויה שלי במישור הזה מרגישה שונה.


גם עם בני הבית יש מפגש מחודש. כולנו כאן, כל הזמן. הרבה מהאנרגיות שבשוטף מתפזרות לעשייה, למעגלים החברתיים של כל אחד מאיתנו, למארג שלם של מערכות יחסים, מופנות עכשיו פנימה, אל תוך הבית. לפעמים זה מפגש סוער וכואב, לפעמים הוא מוליד חידושים מרגשים והרבה קרבה. אני מוצאת שזה ממש לא סותר, אפילו להפך.


יש גם הכרה במה שאין. במה שחסר ולא מתאפשר בזמן הזה.

תחושה של שגרה יותר ברורה, תחושה של ודאות, תאריך לחגיגת בת מצווה או לנסיעות שבוטלו.

זמן לבד וזמן זוגי, אפשרות לחבק את מי שאני אוהבת, מגע ומפגש עם העולם שמעבר לבני הבית, תחושת נורמליות.


כל יום מרגיש כמו מסע. חוסר השגרה גורם לימים להרגיש מאד ארוכים ולא לגמרי מובחנים אחד מהשני, וקורה לי לא מעט שאני נזכרת במשהו ואין לי מושג אם הוא קרה אתמול או לפני שלושה ימים. תחושת הזמן היא ממש אחרת, והרבה פעמים זה לא נעים.


אם בא לך לכתוב לי ולשתף מה שלומך בימים האלה, בין אם אנחנו מכירות כבר ובין אם לא, את/ה ממש מוזמנת. אני מרגישה שהזדמנות למפגש (גם אם מרחוק...) שיש בו הקשבה, היא חיונית בימים האלה ויכולה לתת כוח ולתמוך. אני ב hilla.ipec@gmail.com, ואשמח לשמוע מכל מי שרוצה לכתוב. מבטיחה לענות.

24 צפיות