הקשבה רב כיוונית

אפשר לדבר הרבה על הקשבה כערך או רעיון, ואפילו יש די הרבה דברים מעניינים להגיד עליה. אבל הדבר היחיד שבאמת מעיד על הקשבה הוא עד כמה האדם השני מרגיש ששמעו אותו. עד כמה הוא מרגיש מובן, נִרְאֶה, נִשְמַע, מקובל כמו שהוא.

כשמקשיבים לי....

כשאני מרגישה שבאמת מקשיבים לי, משהו בגוף שלי מתרווח, מתרחב. ההקשבה של האחרת מעודדת אותי להעמיק את תשומת הלב לעצמי, ולחקור עוד את מה שאני אומרת ומרגישה. יש שם חוויה של סקרנות וקבלה. וזה משהו שאי אפשר לזייף אותו, משני הצדדים של המפגש. אי אפשר לזייף הקשבה אמיתית אם לא נמצאים במצב הפנימי המתאים להקשיב, ואי אפשר לשכנע את עצמי או מישהו אחר שבאמת הקשיבו לי, כשהחוויה הפנימית מספרת משהו אחר.

מהצד של מי שמדברת, או משתפת, זה יכול להיות מאד מבלבל. כי אולי יש מולי דמות טיפולית, או אדם שאני תופסת אותו כמאד אמפתי ונחמד, או מישהי שאני מאד קרובה אליה וקשורה אליה רגשית. זו יכולה להיות גם מישהי שהקשיבה לי באמת הרבה פעמים בעבר, ואולי כל הסימנים החיצוניים מספרים שמקשיבים לי עכשיו - כי המבט שלה איתי, והיא מגיבה למה שאני אומרת, ובכל זאת משהו בבטן לא מרגיש טוב, לא מסתדר....

הבטן תמיד צודקת.

תמיד.

לא תמיד אפשר לעשות עם זה משהו. לא בכל סיטואציה או מערכת יחסים מתאים ואפשרי לפתוח את זה, ולדבר על מה שמרגישים. אבל כן אפשר, וחשוב מאד, להכיר בזה. לשים לב בתוכי, שלמרות שמישהי עכשיו כאילו מקשיבה לי, בעצם אני מרגישה לבד, ואני מרגישה שהדברים שהיא אומרת מכווצים אותי, או גורמים לי להרגיש בושה ושיפוט עצמי, או לרצות להצטדק ולהסביר.... עצם ההכרה בזה יכולה לשנות את כל החוויה, וככל שמתרגלים את המהלך הפנימי הזה, מתחילות להיפתח אפשרויות חדשות גם במציאות החיצונית ובמערכות היחסים שלנו.

(הערה: כשמדובר במערכת יחסים טיפולית, מאד מאד חשוב בעיני שאפשר יהיה לבטא תחושות ושאלות כאלה. שיהיה למטופלת מקום להגיד משהו כמו - אני מרגישה שאת לא לגמרי איתי עכשיו, שאת לא מקשיבה לי, ושזה יתקבל בכבוד ואפשר יהיה לחקור את זה ביחד ובכנות).

היכולת הזאת לזהות מתי מישהו באמת מקשיב לנו, קיימת בכולנו מלידה. אבל הרבה פעמים זה מאד מיטשטש בשנות הילדות, בעקבות הרבה חוויות שבהן לא הקשיבו לנו, וגם לא הכירו בזה שלא מקשיבים. זה גרם לנו, לאורך זמן, להטיל ספק בקול הפנימי שלנו ולהפסיק לשמוע אותו.

כילדוֹת, היינו חייבות לטשטש כדי לשרוד, כדי להמשיך לקבל אישור ואהבה. היום, כבוגרות, הקול הפנימי שלנו קורא לנו לשוב הביתה. להקשיב לעצמנו, להאמין לתחושות שלנו, לטפח את האמת הפנימית.

כשאני מקשיבה...

הקשבה קשורה לאפשרות להיות בנוכחות מלאה. להפנות את החושים שלי כלפי האדם שאיתי (או הסיטואציה, או הנוף), ולאפשר למה שמגיע אלי מבחוץ למלא אותי. ברוב המקרים, המידה שבה אני יכולה להקשיב לאדם אחר, היא המידה שבה אני יכולה ויודעת להקשיב לעצמי, כי אין לי אפשרות לתת למישהו אחר את מה שאני לא מכירה מתוכי. ככל שהשיח הפנימי שלי הוא יותר אוהב, ומקבל, כך גם אנשים אחרים יוכלו לחוות בנוכחותי את התחושות האלה.

באופן טבעי, קורה שאני לא יכולה להקשיב כמו שהייתי רוצה. כשאני מוטרדת, או עסוקה, או עייפה... ולפעמים מה שהאדם השני מספר מעורר בי תגובות רגשיות חזקות וקשה לי להישאר איתו - קנאה, שיפוט, פחד, כעס.... וגם זה ממש בסדר. היכולת להקשיב היא כמובן משהו שאפשר לתרגל ולהרחיב אותו. אבל בעיני, יותר מההקשבה עצמה, חשובה הכנות עם עצמנו.

הרגע הזה שבו אני מכירה שבכך שאני לא מסוגלת להקשיב כרגע, הוא רגע מאד משמעותי. כי הוא מחבר אותי פנימה, ועוזר לי לזהות שבעצם קורה עכשיו משהו בתוכי שתופס את המקום, ולא מאפשר לי להיות פנויה למה שמגיע אלי מבחוץ. וה"משהו" הזה, שמגיע מבפנים, מבקש עכשיו את תשומת הלב שלי, אולי אפילו צועק בתוכי ממש חזק כדי שאני אהיה איתו. לא תמיד אפשר לבטא את זה ממש באותו רגע מול האדם השני, אבל כן אפשר לעשות איזה סימון קטן לעצמי (למשל, להניח יד מרגיעה על מקום כלשהו בגוף), להזכיר לעצמי שאני כאן ואני שמה לב מה קורה לי. להיות איתי :-)

הרבה פעמים, עצם ההכרה במה שקורה באמת כבר מחוללת תנועה פנימית של הקשבה לעצמי, שמובילה לשינוי גם במפגש עם האחר.