מרחב ביטוי

ברוכות הבאות וברוכים הבאים לבלוג החדש שלי!

זהו פרוייקט בהתהוות, ויש עוד המון דברים שאני לא יודעת לגביו. בינתיים זה מרחב לביטוי, ועם הזמן נגלה ביחד מה עוד מבקש לקרות בו. 

החלק שרוצה לא להרגיש



מול הבית שלנו בונים שכונה חדשה.


לפני שלוש שנים, כשקנינו את הדירה שלנו, אחד הדברים שמאד אהבנו בה היה השדה הרחב שהרבה חלונות פונים אליו. שדה מהסוג שכבר כמעט לא רואים בערים, בטח לא במרכז הארץ ההולך ומצטופף. אפילו שבינינו לבינו מפריד כביש לא קטן ודי רועש, הנוכחות שלו ביום יום שלי היתה משמעותית. בכל בוקר כשהייתי מעירה את הילדים ופותחת את התריסים בחדרים שלהם הייתי מתבוננת עליו לרגע קצר, ומרגישה את הנשימה שלי מתרחבת. האפשרות להתבונן בצבעים ובמצבים המתחלפים שלו לאורך עונות השנה נתנה לי חוויה קטנה של חיבור ישיר לטבע, שכל כך חסר לי בחיים בעיר.


מהרגע הראשון שראיתי אותו היה לי ברור שהקיום שלו הוא זמני. כי ככה זה, לפחות בארץ שלנו. לא טרחתי לבדוק תכניות בנייה וכאלה, כי באותה מידה של בהירות ידענו והרגשנו שהדירה הזו היא מה שחיפשנו, ושאותה אנחנו רוצים. התייחסתי לקיום שלו כאל מתנה זמנית.


כבר מההתחלה, את הכאב על הזמניות הזאת לא כל כך נתתי לעצמי להרגיש. הוא היה שם, הכאב, ונדחף הצידה על ידי משפטים כמו - זה לא בידיי, לפחות עכשיו אפשר ליהנות מזה, ככה זה, זאת המציאות, אין טעם להתבאס על זה.


ולפני כמה חודשים השדה נעלם והפך למגרש חול ענק. מעבר לכביש הרועש, בכניסה למגרש, הציבו שלט גדול עם תכניות בנייה לשכונה החדשה שתקום שם. כשאני מסתכלת עכשיו דרך החלון, אני רואה תלוליות של חול, וכמה אזורים עם גלילי ענק מבטון, ומידי פעם רכבים בתוך השטח. השלב של המכונות הגדולות והבנייה המאסיבית עוד לא התחיל. אולי אפשר להתייחס למה שקורה עכשיו כאל תקופת הסתגלות...


התגובה הראשונה שלי להיעלמות השדה היתה משהו כמו "הו, הנה זה סוף סוף קורה". כמו מישהו שחיכה לאכזבה שבטוח תבוא. היו גם עצב, ודאגה לגבי כמה זה ישפיע על החיים שלנו, ומה בדיוק יהיה שם בסוף הבנייה, וכמה זמן זה ייקח. ולמרות שכן הרגשתי את הדברים האלה וגם ביטאתי אותם, יותר עמוק בתוכי, מתחת אליהם, נמצא עוד חלק שבעצם לא רוצה להרגיש. הוא פוחד להרגיש, ואומר שזה כואב לו מידי, להכיר בגודל ההשפעה של זה עליי. מפחיד אותו להודות בזה, שזה כואב בכל בוקר מחדש כשאני פותחת את החלונות, וכואב כשאני מתקרבת עם הרכב לכיוון הבית ורואה את המגרש הענק הזה, וכואב לאבד את התרחבות הנשימה הזאת שקיבלתי במתנה כל יום בתוך המרחב העירוני הזה שלא פשוט לי לחיות בו.


אני שמה לב עכשיו תוך כדי כתיבה, שרק מלכתוב את הדברים האלה ולתת להם הכרה במילים, משהו בנשימה שלי מתרחב. זו לא אותה תחושה כמו להסתכל על השדה ולהרגיש את הנשימה מעמיקה ונפתחת מעצמה, זו יותר תחושה שיש לי קצת יותר מקום בפנים עכשיו, יותר מרחב פנימי. משהו שהיה שם וחיכה להזדמנות שבאמת יראו אותו, קיבל עכשיו הכרה פנימית תוך כדי כתיבת הפוסט.


זה מחבר אותי להבנה יותר רחבה.

הרגשות שלנו הם לא נשלטים, אפילו שהם שוכנים בפנים. במובן מסוים, הם לא שונים ממציאות חיצונית שמגיעה אלינו כמשהו נתון. רגש בהחלט יכול להשתנות ולהתפתח מתוך תהליכים שאנחנו עוברות וגם מתוך תנועת החיים עצמה, אבל עוד לא נתקלתי ברגש שבאמת עובר שינוי מתוך זה שמנסים לריב איתו, לבטל אותו, להזיז אותו הצידה, להתעלם ממנו או להעמיד פנים שהוא לא נמצא.

איך שאני מרגישה הוא לא משהו שנתון להחלטה שלי.

יש לי בחירה איך לפעול בעולם, אבל אני לא בוחרת איך להרגיש.

באופן מעניין ולפעמים מפתיע, ככל שאני מוכנה להיות יותר בקשר ובמגע עם הרגשות ה"לא טובים" שלי - פחד, כעס, עצב, בושה, השפלה, כאב, קנאה, חוסר אונים... הבחירה שלי מתרחבת, ואני הופכת יותר חופשיה לפעול בעולם ובמערכות היחסים שלי בדרך שאני מרגישה איתה טוב. כשאני מסכימה להכיר ברגשות האלה, לתת להם שם, לתת להם לגיטימציה, להתחיל לזהות את הדינמיקה שלהם ואת מה שמעורר אותם, אני כבר במקום אחר.

וכשאני פוגשת מקום בתוכי שלא רוצה להרגיש, אפשר ליצור קשר גם איתו, ולהקשיב לו. ממש כמו מה שסיפרתי כאן :-)

59 צפיות