הדרך מהכללי אל האישי

יש מהלך מעניין שאני שמה לב אליו בתחומים של התפתחות וצמיחה אישית.

אדם עובר דרך כלשהי בחייו, חווה הצלחות, כשלונות, כאבים, רגשות שונים, ועם הזמן והדרך הוא מפתח כלים שעובדים בשבילו. הוא מוצא לעצמו מקורות השראה, הוא מגלה ויוצר לעצמו תרגולים שונים שעוזרים לו להתחזק ולאזן את עצמו מבחינה רגשית (או פיסית, או כלכלית, כל אחד והתחומים שהוא מעמיק בהם במסע שלו), והוא מרגיש שהוא כבר צבר ניסיון משמעותי.

מתוך הניסיון הזה והידע שנצבר, עולה דחף טבעי לחלוק את הידע עם אחרים וללמד את מה שהוא למד בדרכו. ואז הרבה פעמים אפשר לראות ולשמוע טקסקטים שיווקיים שאומרים בערך ככה: "אני עשיתי את כל הטעויות האלה בדרך אבל גיליתי מה הפתרון המושלם ועכשיו אני יכולה לתת לכם את הפתרון כדי שאתם לא תצטרכו לעשות טעויות. תוכלו לקבל בקורס של כמה שעות או ימים או חודשים את מה שלקח לי שנים ארוכות ללמוד".

כשאני קוראת טקסטים כאלה שמצליחים לגעת בי רגשית, קורים בתוכי שני דברים.

משהו אחד בי מתפתה להאמין. שבאמת קיימת אי שם בחוץ התשובה האולטימטיבית, והנה הנה מה שאני מחפשת. הנה הדבר האמיתי.

ומשהו אחר בי רוצה לצרוח שזה שקר, ולא רק שהוא לא אמת, הוא גם מזיק. כי הוא גורם לנו להרגיש ולהאמין שהאמת נמצאת שם בחוץ, אצל מישהו אחר. שיש מישהו שיודע, והוא לא אני.

זו שאלה של נקודת מבט.

אם רואים את החיים כמין דרך שיש לה מטרה, אז כל דבר שאנחנו פוגשים בדרך נבחן אל מול המטרה הזאת. האם זה מקרב אותי אל המקום שאני רוצה להגיע אליו? מהו המקום הזה שאליו אני שואפת? האם הוא קשור להצלחה מקצועית? אישית? כספית? למשהו שאני רוצה להשיג או להגשים?

כשמסתכלים על החיים כעל מסע רוחני, השאלות הופכות להיות יותר עמוקות ומורכבות. נקודת המבט הרוחנית יוצאת מתוך הנחה שהחיים הפיסיים והארציים שלנו הם היבט אחד, או חלק מסוים, מתוך קיום הרבה יותר רחב שלנו. קיום שהוא ברובו לא פיסי, ולא מתקיים בזמן.

ואם מה שקורה לי בחיים הוא רק חלק מתוך אמת הרבה יותר רחבה, נסתרת ברובה, אז גם השאלות שעוסקות במטרה של הדרך או במהותה הן שאלות שהרבה יותר קשה לענות עליהן.

במקום הזה, בעיני, מתבקשת חקירה שהיא הרבה הרבה יותר אישית ועדינה ורב משמעית.

לכל אחד ואחת מאיתנו יש כאן מסע ייחודי, דברים שונים שאנחנו מבקשים ללמוד ולהגשים בחיים האלה. ידע שמגיע אלינו מבחוץ הוא בהחלט חלק חיוני מהמסע הזה, ונפלא לחיות בתקופה שיש בה כל כך הרבה מקורות זמינים של השראה וידע. אבל ההתמרה העמוקה מתרחשת במפגש בין הידע שאפשר ללמוד, לבין מה שעולה מתוכי, מה שהוא חד פעמי וייחודי וקיים רק במעמקים שלי ולא בשום מקום אחר בעולם.

מה שאתמול נתן לי השראה ושימח אותי יכול להיחוות היום כמרתיע ולא מתאים, וזה בסדר.

תרגול מסוים שהתמדתי בו המון זמן יכול להגיע למיצוי, וזה בסדר.

יש תקופות שכל מה שמתבקש בהן הוא מנוחה והרפיה, וגם זה בסדר. בהמשך תגענה גם תקופות אחרות.

אף אדם אחר לא יכול לדעת מהם הקצב והמינון הנכונים עבורי, ולגבי אנשים רגישים מאד זה נכון פי כמה. כשמוצאים את המינון שמרגיש מדויק, אפשר להפיק הרבה הרבה יותר מכל תרגול או התנסות.

נקודת המבט הרוחנית עוזרת לי להיזכר שהכל בסדר. שכולנו, כולל אותי, עושים כמיטב יכולתנו בכל רגע נתון, וזה הכי הרבה שאנחנו יכולים לעשות. היא עוזרת לי להיות יותר בחמלה וברוך כלפי עצמי וכלפי אחרים, ואלה המקומות שמתוכם אני חווה את השמחה והחיות שלי.