בדרך כלל ההתייחסות שלנו להתמכרויות היא מאד שיפוטית ומחמירה, גם כלפי עצמנו וגם כלפי אחרים. זאת בכל אופן ההתרשמות שלי משיחות שאני שומעת על הנושא הזה. רובינו נוטים מאד לשפוט את עצמנו על הרגלים שאנחנו רואים אותם כלא טובים, ואנחנו לא מצליחים לשנות.
בשנים האחרונות אני מנסה לאמץ גישה יותר חומלת גם כלפי התחום הזה בחיי, מתוך אמונה ש -
א. בכל רגע נתון אני (וכולנו) עושה את הכי טוב שאני יכולה. לפעמים זה מביא לתוצאות שאני רוצה ולפעמים לא. אבל לא משנה מה קורה, אני תמיד ראויה לאהבה ולכבוד. ואני מאמינה שזה נכון לגבי כל אדם.
ב. כשמסתכלים על משהו במבט חומל וסקרן, אפשר לגלות הרבה יותר מידע לגביו, וזה יכול להוביל אותנו להבנות חדשות שיאפשרו לנו יותר חופש ובחירה בעתיד.
(חשוב לי להגיד, שלא תמיד אני מצליחה לאמץ גישה חומלת. הרבה פעמים אני שופטת את עצמי, ואחרים, ואני משתדלת לא להכחיש או להשתיק את השיפוט כשהוא עולה, אלא להכיר בו כקול שקיים בתוכי. בזמנים שבהם מתאפשרת לי יותר בחירה ומבט יותר צלול, אני מנסה לבחור בחמלה).
אז אחרי ההקדמה הזו... אספר שאני באופן אישי מכורה לקמח ולסוכר. אני קוראת לזה התמכרות, כי לגבי שני החומרים האלה אני מרגישה שאין לי בחירה. אין לי אפשרות לאכול אותם מידי פעם, כשהם נמצאים בגוף שלי יכולת הבחירה שלי משתבשת ואני תמיד ארצה לאכול מהם עוד ועוד. גם כשאני כבר מרגישה לא טוב פיסית, גם כשאני יודעת שזה לא לטובתי, אפילו כשזה לא כל כך טעים לי. במשך כמה שנים, כחלק מהמעבר לתזונת פליאו, הייתי בהימנעות מוחלטת מקמח וסוכר, והרגשתי מצוין. הפסקתי לחשוב עליהם כעל אוכל ולא הרגשתי רצון לאכול אותם. בשונה ממה שאפשר לדמיין, לא חוויתי את עצמי כמסכנה במצבים שבהם אנשים סביבי אכלו דברים שאני לא אוכלת, וגם לא הרגשתי שחסר לי שום דבר. הגוף שלי היה באיזון פיסי שבריא בשבילו, והייתי שבעה ושמחה בחלקי.
אם להיות ממש כנה, במבט לאחור אני חושבת שהיתה בי גם התנשאות בשלב ההוא. תחושה שהצלחתי להתעלות מעל מאבק שהרבה אנשים מתמודדים איתו, וקצת הרגשה ש"ראיתי את האור". מצאתי גישה תזונתית שהרגשתי איתה ממש טוב, הרגשתי שהגוף שלי במצב מצוין, והאמנתי שסיימתי עם המאבקים. מצאתי את הדרך שלי.
אבל החיים יותר מורכבים מזה, כמובן. בשנתיים האחרונות אני במקום אחר, הרבה פחות נחרץ. באופן בסיסי אני עדיין נמנעת רוב הזמן מקמח וסוכר, אבל יש גלים כאלה שבהם אני כן אוכלת אותם, ובהרבה מקרים שזה קורה אני מוצאת את עצמי נכנסת למין סחרור כזה של חוסר שליטה וחוסר בחירה. למצב של התמכרות.
ועם כמה שזה אולי נשמע מוזר, אני גאה לבשר שאין לי פתרון!
כן, אני מרגישה הרבה יותר טוב כשאני לא אוכלת קמח וסוכר. אבל המצב היום הוא שברוב המקומות שבהם יש אוכל, הוא מבוסס על המרכיבים האלה או לכל הפחות כולל אותם באופן כזה או אחר. והימנעות מוחלטת דורשת ממני להיות ערוכה עם אוכל נפרד בשבילי, לעדכן אחרים בצרכים שלי, ובאופן כללי להיות מאד מאורגנת עם עניין התזונה. הימנעות מוחלטת דורשת גם להכין לעצמי אוכל נפרד כשהמשפחה שלי אוכלת דברים שאני לא. חלק מהזמן יש לי את האנרגיות כדי לעשות את זה, וחלק מהזמן אין לי אותן. ואז אני אוכלת את מה שיש, או את מה שמתאפשר. ולפעמים זה עושה לי לא טוב.
האם זה אידיאלי? ממש לא.
ואני בהחלט מקווה שיהיו לי כוחות לקיים בעתיד, לפחות בתקופות מסוימות, איזון תזונתי שהוא יותר טוב בשבילי.
ויחד עם זאת, אני מרגישה שיש גם משהו בריא בהתפכחות הזאת. בהכרה שהדברים הם מורכבים, שיש תקופות שונות ומשתנות, שיש מקום ללמידה ולהתפתחות גם בזמנים שבהם דברים לא הולכים כמו שאני רוצה.
המקום השיפוטי שבי רואה את התקופה הזאת ככשלון. כחוסר הצלחה שלי להתמיד בתזונה שהיא טובה בשבילי. הוא דואג, שאני אף פעם לא אמצא מחדש את האיזון, ושאני אחזור לאכילה לא מודעת כמו שהיתה לי בעבר הרחוק. ומתוך זה, נפתחת הזדמנות בשבילי לתרגל אהבה עצמית וקבלה עצמית גם שאני לא מצליחה. לפרק את ההתניה בין הערך שלי כאדם, לבין המידה שבה אני מצליחה ליישם ולהתמיד בדברים שחשובים לי.
אני יודעת, שהמודעות כבר קיימת, ושמהבחינה הזאת אין דרך אחורה, כל התנסות וכל הבנה הן התקדמות בדרך. אני ממשיכה ללמוד להתבונן, ומאמינה שתגיע נקודה בזמן שבה אני אמצא איזון שגם יהיה נכון עבורי מבחינה פיסית, וגם יאפשר לי להתייחס אל נושא התזונה בגמישות ולא בנוקשות.
Comments