בעיני רוחי אני רואה אתר אינטרנט, שיהיו בו את הבית המקצועי שלי שמספר על העבודה הטיפולית שאני עושה, את הבלוג החדש הזה שעושה את צעדיו הראשונים ומגלה את עצמו כבעל זהות נפרדת מהזהות שלי כמטפלת, וגם את רשימת התפוצה שיש לה מקום מיוחד בלב שלי, ויש לה אנרגיה מיוחדת משל עצמה.
בינתיים, במציאות, זה מתקיים כשלושה דברים נפרדים, וכרגע אני מוצאת את עצמי קצת משותקת. יש לי חוש טכנולוגי לא רע ואני יודעת שאני מסוגלת לעשות את זה וכבר עשיתי בעבר דברים דומים, ומול זה עולים (לפחות) שני חלקים בתוכי:
יש משהו בי שמסרב. הוא רוצה לשבת ולא לזוז, ושיהיה לי מותר לשבת ככה בלי תנועה, בלי לסדר את חוסר הסדר, כמה זמן שאני רוצה. הוא מסרב לפעול מתוך "צריך". לא בא לו לאחד את האתרים שלי, לא בא לו ללמוד את המערכת החדשה הזאת של wix אחרי שכבר התרגלתי לאתר הקודם שלי שהוא בוורדפרס ולעוד מערכת שדרכה אני שולחת את המכתבים, לא בא לו לשבת שעות על התאמת צבעים ותמונות ופונטים וכותרות ולעבור שוב על הטקסטים ולהחליט איך לעצב את הדברים ולהיתקע עם כל מיני דברים טכניים מעצבנים שאני לא אדע איך לפתור. לא בא לו להתמודד עם חוסר המושלמות שהיא חלק מכל עשייה בעולם הגשמי, ולפגוש את כל הפגמים הקטנים והגדולים שהם הדבר הראשון שאני רואה בכל דבר שאני יוצרת.
הוא היה רוצה שתבוא איזו פיה טובה ותעשה את זה בשבילי. תעזור לי להקים אתר חדש שמאחד את הכל, תדע לשאול אותי שאלות מכוונות, תדע לתרגם לשפה של צבעים וצורות את האווירה הרגשית שאני מבקשת להשרות באתר שלי, ותעזור לי ביצירת תשתית שממנה אני אוכל להמשיך באופן עצמאי.
והוא אומר, המקום הזה בתוכי, שפיה כזאת לא קיימת במציאות. שאני לא אצליח למצוא מישהי כזאת שאני ארגיש שנכון לי להיעזר בה, שתהיה גם מקצועית וגם רגישה, ושזה יהיה בתקציב שמתאים לי. הוא אומר שאני צריכה לעשות את זה לבד, שזה בזבזני ולא מוצדק לשלם על זה כסף אם אני יכולה ללמוד בעצמי את המערכת ולעשות את זה לבד.
ויש בי גם את המקום שרוצה. רצון שיהיה את הדבר השלם והאחיד הזה, את המקום שיהיה הבית שלי באינטרנט ואני ארגיש שיש לי בו מרחב להתבטא ושאני שמחה להזמין אליו אורחות ואורחים. רצון באתר שיהיה נעים ומזמין, ברור וקל להתמצאות, נעים לעיניים, ונקי. רצון בבית וירטואלי שאנשים ישמחו לבקר בו ולבוא אליו, שאפשר יהיה לקבל בו השראה ולהיזכר שהכל בסדר ושאנחנו לא לבד.
אחד מהדברים הרבים שלמדתי מגישת ההתמקדות שאני מתרגלת כבר שנים, הוא לאפשר את הגם וגם. בעוד שהרבה פעמים הנטייה המוכרת היא לחוויה של מאבק פנימי, ושל קולות פנימיים שנמצאים בקונפליקט ובהתנצחות ביניהם, ההתמקדות מלמדת אותנו לתת מקום לקולות שונים בתוכינו.
כך שעכשיו, בשלב הנוכחי, אני מסוגלת לשהות עם זה שיש בתוכי מקומות שונים. זה שמאד רוצה וחולם להגיע ליעד ושיהיה את האתר הזה שאני מדמיינת, זה שמרגיש תקוע ומשותק וחושש ולא מסוגל לפעול, עוד חלק שמתוסכל מחוסר הסדר של המצב הנוכחי ומכל מיני אתגרים טכניים לא פתורים, ומן הסתם יש שם בפנים עוד כל מיני קולות ותחושות.
בזכות ההתמקדות, יש לי יותר נשימה בתוך התהליך החדש והלא מוכר שאני עוברת בהקשר של הכתיבה הפומבית שלי. ההקשבה פנימה והאמון בתהליך אפשרו לי להחליט שאני מפסיקה לכתוב בפייסבוק (עוד על כך בפוסט הראשון בבלוג הזה), עוד לפני שהיתה לי ידיעה ברורה על איך ואיפה אוכל לכתוב במקום. ולצד התסכול, הפחד, וחוסר הסבלנות, יש לי גם אמונה בכך שכל צעד יגלה את עצמו בזמן המתאים. לפעמים הפחד גובר, לפעמים האמונה מתחזקת, ואני משתדלת לזכור שיש מקום לשניהם ושמותר להם להיות.
מהמם...
כל כך אוהבת את הכתיבה שלך ואותך